שאלות ותשובות שנכתבו לאחרונה לרגל המאורעות התקופה תשפ”ד [#18995]

י"ד כסלו התשפ"ד

שאלות ותשובות שנכתבו לאחרונה לרגל המאורעות התקופה תשפ"ד

שאלה: בספר בלבבי משכן אבנה סוף חלק ג' מבואר בהרחבה לענין הצרות בעולם, ששורשם הוא מהגעגועים של ה' יתברך שקורא לנו שובו אליי! האם בצרות של תקופתנו שבאות ממידת הדין, כפי שנתבאר בשיעור, גם כן נכונים הדברים?
תשובה: יום הדין הגדול והנורא הוא בבחינת "תוכחה מגולה ואהבה מוסתרת", ובפנימיות לעולם הכל אהבה, אור אין סוף, שממנו נגלה הצמצום - שורש מידת הדין, אולם המניע והתכלית כולו אהבה.

שאלה: אם מאיר לנו יום הדין הגדול והנורא, אם כן, אנחנו נראה יותר דין ופחות רחמים, וא"כ, מי יכול לעמוד בדין? הרי כתוב שאפילו האבות לא יכלו לעמוד בדין (ערכין יז), האם יש אפשרות מצידנו למתק את הדין ע"י תפילה או תורה או משהו אחר?
תשובה: השאלה ברורה, והתשובה היא ג"כ מאד ברורה, היחס הזה של מיתוק הדין, נמצא בתוך מקום שאפשר לעמוד בדין וממתקים את הדין, אבל דין שביסודו א"א לעמוד בו שזה מדרגת יום הדין הגדול והנורא, הוא לאו בר מיתוק – משפט קצר אבל עמוק – דין שניתן לעמוד בו, המיתוק יכול לבשם אותו, אבל דין שבעצם א"א לעמוד בו, אף שבהתפשטותו ודאי שניתן למתק, אבל בשורשו העליון אין מציאות ששייך למתק אותו, הוא לאו בר מיתוק,
וכמובן, אם כן חוזרת השאלה אז מה העצה הפנימית להינצל? ובהגדרה הפנימית – יש הצלה שהיא בסוד ה-ב' בסוד הבית, וכדוגמת נח שניצל מכח שהוא בנה לעצמו תיבה, שהתיבה הצילה אותו מהמים הזדונים שהם בבחינת דינים בהתפשטותם,
אבל בשורש העליון, ההצלה לא נמצאת בתוך ה-ב', בתוך הבית למטה, אלא ע"י שאדם כביכול נמלא באורו יתברך שמו, ואור אין סוף מקיפו, שאז הוא נכנס לתוך ה-א', כלומר, זה ב' שגנוזה בתוך ה-א' שזה הבית שמציל אותו,
כל זמן שזה מהלך של א' ו-ב' וזה באופן של המשכה מן ה-א' לב', אז המציאות היא שיש נבראים ויש ברכה, ואז יתכן חס ושלום, גם ההפך מן הברכה, ושם שורש כל התגלות הדינים בפועל, על זה נאמר "כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָּל חָי" ו"מי יצדק לפניך בדין" וכמו שאומרת הגמ' ששמואל פחד כשבעלת האוב העלתה אותו (חגיגה ד'), ובדקות, למה דווקא שמואל פחד? כי שמואל זה אותיות שם – אל, זה סוד שמואל,
אבל כשמתגלה כאן אל, כלומר שהוא יתברך, לא שם אלא הוא כאן, האדם גנוז כאן בתוכו, ואם הוא גנוז בתוכו, זו השמירה, ולפי"ז, מה שאומרים חז"ל לגבי זמן שעשיו בא להתגרות בישראל "אל תעמדו כנגדו אלא הצפינו עצמכם" שזה כח של הצלה מהדין של אחרית הימים (דברים רבה א'), כהגדרה כוללת 'הצפינו עצמכם' היינו בתוך דברי התורה עצמם, אבל ההגדרה העמוקה יותר היא, שהאדם צפון בתוך אורו יתברך שמו,
וזהו הנקרא אור הצפון לצדיקים לעתיד לבוא, בפשטות, זהו אור מוסתר ולכן הוא נקרא צפון, אבל בעומק אור הצפון לצדיקים לעתיד לבוא, היינו שהצדיקים מוצפנים בתוכו,
ולפי"ז מה שהרמח"ל מאריך הרבה בספר אדיר במרום בסוד התיבה שהיא סוד ההצלה, זה לא התיבה התחתונה בבחינה של ה-ב' כפשוטו, אלא זה ב' שגנוזה בתוך ה-א', שבב' שגנוזה בתוך ה-א', שם נמצאת ההצלה היחידה השלימה, כלומר – ההצלה היחידה השלימה, היא מה שאדם גנוז בתוכו יתברך שמו, זה המקום היחיד שיש שם הצלה שלימה, דל מהכי אי אפשר לעמוד באותו דין,
ולפי"ז התיבה היא האור אין סוף עצמו, שהאדם נכנס לתוכו והיא כתיבה לנבראים, לא שבתוך הנבראים יש תיבה והאור אין סוף מאיר בהם בבחינת ברכה, המשכה, אלא התיבה היא באור אין סוף עצמו, ששם היו שורש העשרה כוחות שהם שורש הנבראים, שהיו גנוזים בו יתברך שמו.
כשהאדם חוזר למקור הראשון העליון, שם הוא מקום הצלתו, וזה 'הצפינו עצמכם' – בתוך אור אין סוף.

שאלה: האם אדם שיש לו חשש ופחד מהמהלך הזה, זה מראה שהוא עדיין לא גנוז באורו יתברך שמו?
תשובה: אדם לא יכול להיות שם בשלימות, אלא רק ב'רצוא ושוב', וכיון שסוף כל סוף הוא נמצא גם במדרגה של 'שוב' זה יוצר נקודת קושי, אבל ודאי שכל פעם שיש נקודת קושי הוא רץ מיד ל'רצוא', מלבד מה שכסדר הוא רץ ל'רצוא' מכח הסדר הרגיל של רצוא ושוב, בזמן שיש נקודה של צרה, הוא הופך אותה מצרה – צר לרץ, שכל פעם שיש צר הוא חוזר ל'רצוא' למקום העליון.

שאלה: מה היא הסיבה שישנה מסירות נפש גם באנשים רחוקים שלאו דווקא הולכים בדרך התורה, ואף על פי כן עדיין הם מוסרים נפש, מה ההסבר לזה?
תשובה: מסירות נפש הוא לא דבר שנמצא במהלכי הדעת אלא הוא למעלה מן הדעת, והרי שאין שום הסבר להסביר את זה, כלומר, כשאדם מוסר את נפשו מחמת שיש לו ייסורים, האמת היא שהוא רוצה להיפטר מן הייסורים וא"כ, הוא לא מוסר נפש, רק הוא בוחר בדבר שהוא יותר קל בשבילו, אבל מה שאנו מוצאים שבני אדם מוכנים למות במלחמה כסדר בכל הדורות כולם, זה לא דבר שאפשר להסביר אותו בשכל אלא הוא במהלכים של למעלה מן טעם ודעת, כל מהלכי המסירות נפש אינם במהלכי טעם ודעת, ואם אדם מנסה להסביר את זה במהלכי טעם ודעת, זה כמו שאדם שואל שאלת 'מה לפנים' שהוא מנסה להסביר את זה בתפיסות שכליות ובאמת הוא לא יכול לעמוד על זה, וכמו כן כאן, אם הוא מנסה להסביר למה למסור נפש בתפיסה שכלית, כי בעומק זה למעלה מתפיסה שכלית.
השורש של זה היא בקדושה שבשביל לנצח במלחמה דקדושה מוכרחים מסירות נפש, אבל זה מתגלה גם בצד הנפול בכל סדר המלחמות שיש בעולם, מהשורש שהוא במלחמת ארבעת המלכים את החמשה שהיא המלחמה הראשונה בתורה וכן על זה הדרך בכל המלחמות שישנם בעולם, והרי ששורש הכוח של מסירות נפש מתגלה במה שבקדושה האדם מוכן למסור נפשו, וכשזה נופל למטה זה מה שמתגלה בכל המלחמות.
כל מלחמה היא בשביל לנצח, אלא בעומק אם היא מלחמה כשמה ואמיתתה, הנצחון האמיתי במלחמה יהיה רק כשהוא יבוא באופן שהאדם מוכן למסור את נפשו, ואף אם בפועל לא מסר נפש – יש מסירות נפש בכוח ויש מסירות נפש בפועל.
והדוגמה הברורה והפשוטה לדבר מצד הקדושה זה מדרגת חנוכה שהמלחמה היתה באופן של 'רבים ביד מעטים' שזה אופן של מסירות נפש, אבל הכוח הזה מתגלה בעומק בכל מלחמה, שבכל מלחמה מי שלא מוכן למסור נפשו לא יכול לצאת במלחמה, הרי מלחמה היא – או להרוג או להיהרג, וא"כ מוכרח להיות שזה מה שמונח בתפיסת המלחמה.

שאלה: בתקופה זו ישנה כרגע עלייה של יותר מ%400 בתקריות אנטישמיות ברחבי ארה”ב. וכעת, אנשים רבים מארה”ב שואלים, האם זה הזמן לעבור לארץ ישראל? האם יש לרב מה לומר יותר ממה שהרב כבר כתב בעבר?
תשובה: נתבאר כבר ש”המושכל ראשון” של כל יהודי צריך שיהא לגור בארץ ישראל. אולם “המושכל שני” נצרך בדיקה בכל הפרטים, כגון באופן שצריכים לו רבים בחו”ל, וכן אופן גידולי הילדים והמוסדות עבורם. וכן ביטחון לעומת השתדלות בפרנסה. ומי שיזכה למסור נפשו על הדבר, אשריו.
ובודאי בעת זו שהקב”ה מזעזע את עולמו ומעתיקו ממצב למצב ללא הרף, ראוי לכל יהודי לשוב ולשקול מחדש את העלייה לארץ ישראל. מן הדין אין לחוש כלל לסכנת המלחמה, והבוטח בה’ חסד יסובבנו. ובפרט שבחו”ל הופך להיות לאט לאט יותר מסוכן.
עלייה זו צריך שתהא ממקום נקי וטהור, לעלות לארץ ישראל הקדושה, ללא כל חיבור לשלטון וכל ענפיו. כי בחו”ל חלק גדול מן העבודה לא להתחבר לעכו”ם, אולם בארץ ישראל עיקר העבודה לא להתחבר לערב רב.
ובשעה זו, שעת מלחמה, נעשה שלטון הערב רב מחד חלש יותר, כי רבים ראו כיצד אי אפשר לסמוך על כוחם וחילם, ורק הוא ית”ש שומר ישראל, ורבים רבים אף שאינם שומרי תורה ומצוות, נחלשה אמונתם מאוד בשלטון מפני כך. וזהו חלק מן הבירור הזך. ובכל השנה האחרונה כח השלטון נחלש ומתפורר, ולכך עתה הם קוראים לכך “מלחמת התקומה”, עפ”ל. וכבר לפני כחמש שנים, ע’ שנים אחר קום מדינתם, החלו מלחמת אחים זה בזה, ונתחזק בפרט בשנה האחרונה, עד כדי הירוס מוחלט. וכבר הגיד כן החזו”א, שמדינה זו עתידה להתקיים כשבעים שנה, ועתה הם מנסים להקימה מחדש כאילו מתוך אחדות, אולם כבר עתה האחדות שהחזיקה לזמן מועטת, הולכת ונחלשת ומתפוררת.
אולם מאידך, להיפך, חלק מן הנקראים חרדים, דבקים יותר ויותר בערב רב, כי חושבים שעתה הוא “מצוה” להצטרף עמהם להגן על יושבי ארץ הקודש, וחלקם (כאלפים) ניסו להצטרף לצבאם וללחום יחד עמם, ויותר מאלף כבר נכנסו בפועל להיות חלק מן הצבא. וחלקם החלו לומר תפלה בבית הכנסת לשלומם, וחלקם שולחים להם כספים של צדקה, או אוכל ושאר מיני מתיקה וכל צרכיהם. וכן מצמידים לכל בחור או אברך שם של חייל שילמד ויתפלל עבורו. ואף שראוי להתפלל על כל יהודי, זהו גופא שורש הערב רב, תערובת, שמחד זהו הצלת יהודים – יהודי, אולם מאידך נקשר מעשית ונפשית לכח הערב רב, שהרי כל צבאם בנוי על עקירת הדת, ולכך קוראים לו “כור היתוך”, להשוות את כל החברה, ובמוצהר דעתם על ידי זה לחלן את החרדים, והדברים ידועים לכל מי שמכיר מעט את הדבר. ועל ידי זה נתחזק הקשר עם הערב רב מאוד מאוד. וזהו בירור נוסף שנעשה בצד הקלקול רח”ל, שלובשי “שמונה בגדים” נעשים שותפים בפועל “ובלב” לערב רב, ונראה להם מצוה גדולה. ויש עוד פרטים רבים של תערובת עם הערב רב, וידוע לבקי בפרטים.
ולכך נצרך לעלות לארץ ישראל בקדושה וטהרה, ללא כל עירוב כלל עם השלטון, אלא רק להיות בביתו של מלך, וכאן, יש שמירה גמורה, “ארץ אשר עיני ה’ אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה”, והיינו השגחה פרטית לשלמות תיקון כל אחד מישראל, שכל אחד יגיע לתכלית תיקונו באופן הראוי לו. ומצד האדם נצרך לעבוד לפני ה’ בארצו, בטהרה ובקדושה בתמימות ואמונה, ובעסק התורה כפי כוחו.

שאלה: האם שייך להוכיח את עם ישראל ולהשיבם בתשובה על נושא המדיה שיפרשו ממנה ועל ידי כן להצילם?
תשובה: מצידנו, שייך לעורר בחיצוניות מאוד מאוד מאוד. עומק מהות הדור בלשון הכי ברורה בלשון רבותינו, זהו 'דור שכולו חייב'. האם יש יחידים שניתן בכוחנו להצילם? התשובה היא: כן! האם שייך בכוחנו להציל את הדור? התשובה הברורה והכואבת ביותר שישנה היא: לא לא לא.
אין בכוחנו להציל אותם, הוא ית"ש בכוחו שהוא אין סוף הוא יכול להציל, והרי שאנו מצפים שהגאולה תהיה בבחינת "ברחמים רבים אקבצך", ולא באופן של "בחימה שפוכה אמלוך עליכם", כאמור בלשון הפסוק (יחזקאל כ' ל"ג), אבל כלפי הנהגת הכלל זה לא תלוי כבר בידינו. ועולה א"כ, שכלפי הנהגת הפרט התשובה היא כן, וכלפי הנהגת הכלל התשובה היא לא.
ובעומק יותר, כל הנהגת ה' בדורות הללו אינה דרך ממוצע בין נברא לבורא, אלא עיקרה הנהגה שהאדם עומד ישר מול הקב"ה, וזו התנוצצות מאור דלעת"ל, שלעת"ל לא יהא כבר צורך במלאכים וממוצעים אחרים בין הנברא לבורא, והנהגה זו כבר בתוקפה כבר עתה. וזהו שאמרו בשלהי סוטה, אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.

שאלה: האם הנהגת ה' של ההעתקה לימות המשיח ולעוה"ב שהתחילה בתקופה זו, היא היא הנהגת היחוד שהוזכרה בספר דעת תבונות?
תשובה: בודאי שכן. זה בעומק הנהגת הכתר שהיא מורכבת מפרצוף 'עתיק' ומפרצוף 'אריך', וכמו שנתבאר, היה את הזמן שהאיר יותר פרצוף 'אריך' והאיר יחד עמו גם 'עתיק', אבל כשמגיעים לשלב הנוסף, הרי שיש עליה מ'אריך' ל'עתיק', 'אריך' עיקרו שייך לשית אלפי שנין, וזה עיקר קומת האצילות, אבל 'עתיק' עיקרו הוא מלכות דא"ק,
ועולה א"כ שיש כתר, ובו יש שתי חלקים וכהגדרה הכוללת חלקו העליון זהו 'עתיק' שהוא הסיפא דאדם קדמון שיורד לאצילות, ויש את החלק השני שהוא כבר הרישא של עולם האצילות שהוא אריך אנפין, אז כאשר הסדר הוא מתתא לעילא, הרי שקודם עולים ומגיעים לאריך אנפין ובתקופתינו – זה כל ההנהגה שהתגלתה בעיקר בשנים הקודמות שהאריכות של "ברחמים גדולים אקבצך" הורגשה במה שהגיעו כאן מכל הגלויות לארץ ישראל, ועל אף שזה התלבש בסטרא אחרא כמו שהאריך החפץ חיים, ולא זכינו שזה יהיה באיתגליא באופן של קדושה, שאמנם חזרו לארץ ישראל אבל באופן של מינות, אבל עדיין התגלה "ברחמים גדולים אקבצך",
אבל לאחר ההנהגה הזו שהיתה שבעים שנה, חוזר ומאיר ה'עתיק' עצמו, וה'עתיק' עצמו עיקרו הוא רדל"א, ששם עיקר הנהגת היחוד,
ועל אף שבהגדרה הכוללת הנהגת היחוד מתגלה בכל הכתר וא"כ הוא כולל גם את אריך אנפין וגם את עתיק. אבל מצד אריך אנפין זה נגלה באופן של רשע וטוב לו, שרשע וטוב לו זה מדין 'מאריך אפיה וגבי דיליה', אבל כשזה מתגלה מצד מדרגת העתיק – שם זה כבר ברדל"א בעצם, כלומר – זוהי הנהגה שהיא בלתי מובנת, והרי שהנהגת היחוד היא לא מתגלה רק מצד מאריך אפיה, באופן של ארך אפים אף לרשעים, אלא היא מתגלה מכח המדרגה היותר עליונה שזה 'רישא דלא אתידע' בעצם, כאן מונח המעבר מהנהגת האריך להנהגת העתיק, אלא שכיון שסוף כל סוף שניהם יחד מרכיבים את ספירת הכתר, לכן כשזוכים, בתוך ה'עתיק' עצמו גם כן משמש ה'אריך' ומכח כך יש מציאות של חסד ורחמים,
אבל מ"מ, עיקר ההנהגה היא ברורה, זוהי הנהגת זמן של מעבר מהעולם הזה לעולם הבא שזה הנהגת העתיק, וזה מה שיהיה עד אחרית הימים במהרה בימינו אמן.

שאלה: איזה ציור אפשר לצייר עדיין שגם בתקופה זו הגאולה תהיה ברחמים?
תשובה: כל ציור הוא מלשון צר, ואילו הגאולה לא באה בציור, אלא היא באה באופן שלמעלה מהציור, היא באה באופן של 'אין סוף', ו'אין סוף' אין לו צרוּת (מלשון צר). אין שום אופן להבין בהגיון שכלי איך הגאולה תבוא ברחמים, זה למעלה מטעם ודעת, עצם הנידון לנסות לדון איך הדבר יכול להצטייר, זה לנסות לצמצם את האור, כי האור לא יגיע ממקום מצומצם, ואמנם כשהוא ירד למטה בסוף, זה יהיה בבחינת 'כשהוא רוצה משרה שכינתו בין שני בדי הארון' (תנחומא ויקהל ז'), אך עכשיו זה לא מצטייר, הוא אור שנמצא למעלה מכל נקודת ציור.
הדבקות השלמה בו, בקב"ה, היא מופשטת מצורה, הרי הוא ית"ש אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, ושאר צורות. ומכיוון שאור הגאולה הוא אור ישר ממנו ית"ש, לכך אי אפשר לנברא לציירו.
ולכן עיקר העבודה היא צפייה ותקווה ובטחון בגאולה, שעל ידי זה האדם נדבק באור הגאולה הכמוס עמו ית"ש, ואינו נדבק רק בהתפשטותו – איך יתראה לבסוף למעשה. והבן שעל ידי צפייה תקוה ובטחון בגאולה, הוא דבוק בו ית"ש ממש, אבל אם הוא מנסה לצייר זאת, הוא כבר נחסר את אור הדבקות הזו.
שנזכה שיהיה באופן של רחמים בעזרת ה'.

שאלה: האם חוץ מכלי הטכנולוגיה וכן מה שהערב רב שולטים, יש עוד גילוי של שער הנ' שצריך להזהר ממנו?
תשובה: כל העולם זה שער הנ', רק שבמקומות הללו הגילוי של זה הוא בתוקף ומשם מתגלה שורש כח התערובת, אבל הכל זהו תערובות בכל צד ובכל פינה, וא"כ, צריך להזהר מכל העולם בכל דבר ובכל ענין.

שאלה: האם אפשר להרחיב את תודעת המעבר בין העולם הזה לעולם הבא?
תשובה: נתנו דוגמה מאוד פשוטה, אדם שמכר את הדירה והוא יודע שעוד שבוע הוא צריך לפנות אותה, והרי שכשמגיעה המשאית למטה, הוא בתודעה של מעבר, זה התודעה בחוש ברור.

שאלה: כיצד ניתן להסביר זאת לכלל הציבור?
תשובה: מה שנאמר רחוק מאד מרוב בני האדם, אבל זו היא האמת הנקיה, כל אוזן תבחר מה שהיא יכולה לקחת כל אחד לפי ענינו, אבל זו האמת, במציאות, עד שהאנשים לא רואים את הטיל כמעט נופל על הבית, הם לא חושבים שהם עוזבים…

שאלה: לכאו' יש כאן תמיהה גדולה, כי הרי ישנם רק מעט כאלו שמבינים את עומק הדברים שנתבארו בשיעור, ולכאורה אם זו המטרה של הבורא, זה אינו גלוי לכל עם ישראל, ואיך יתכן שהקב"ה מגלה בנעלמות כ"כ את הנהגתו בעת הזו באופן שזה נגלה רק לחלק קטן מאד מעמ"י?
תשובה: הנהגת היחוד בכלל והנהגת עתיק בפרט היא הנהגה נעלמת, בלתי מושגת, אולם לאחר שמסבירים לאדם, היא נקלטת במהלכי שכל. איך יהא המעבר בדיוק בכל פרטיו איננו יודעים, אולם בכל שלב ושלב נוכל להבין לפחות במקצת מאיזה בחינה בעתיק הוא בא, כי הוא לא בא באופן של סדר, זה אחר זה, "אריך", אלא באופן של דילוג, סדר נעלם שמובן אחר שבא, מהו הסדר, כדוגמת "פתרון מראה הנבואה" שבא אחר ראיתה, כמ"ש בספר קל"ח פתחי חכמה.

שאלה: הרי גם גדו"י לא אומרים בגילוי שהיא עת צרה ששונה מצרות אחרות שהיו, ואמנם מזכירים שהם חבלי משיח, אך לא באופן מוחשי וברור כפי שהרב מלמד אותנו שהוא בבחינת העתקה?
תשובה: כל חכם מדבר בדברי תורה לפי שורש נשמתו, וכפי ערך גילויה, וכן בענין זה.

שאלה: האיך יגיע התיקון שעמ"י ישוב אליו בתשובה ויזכה לעוה"ב שהוא כולו רוחניות?
תשובה: התיקון השלם יהא בנעלמות, כדוגמת לידת משיח מלוט ובנותיו.
מבט פנימי על השבויים

 

שאלה: רבים הם השואלים, מהו המסר הפנימי שהקב"ה רוצה להראות לנו על המצב של שבית השבויים, ואיזו העבודה זה מחייב אותנו?
תשובה: כאשר רח"ל נשבו כ240 שבויים, כמנין עמלק שעולה 240, מנין שבויים שלא היה כן מאז שוב רוב בית ישראל לארץ ישראל, הלא הוא בת קול מקול ה' הקורא לנו "לשוב" אליו ית' שמו.
שביה נקראת כן מלשון שכל הנמצא בשביה כל תשוקתו אינה אלא "לשוב" למקומו ולחירותו.
עתה שרח"ל נמצאים בשביה רבים, ותולדת כך שחלק גדול מן השיח בין בני אדם הוא בענין "שבי", זה התגלות פנימית שכל יחיד ויחיד צריך לחוש את צער השכינה הנמצאת בשביה וכל בית ישראל עמה. וכשם שאלו שנמצאים בשביה וקרוביהם וכו' כמעט כל תשוקתם וכל מחשבתם "לשוב", כן צריך להתעורר בנפשנו שכל עיקר תשוקתנו תהא לשוב אליו ית"ש, לשוב מאותיות שניות ש-ב, לאל"ף, אלופו של עולם.
והשבויים נחלקים לשלוש. חלק ששבו וישובו בע"ה. וחלק ששבו מתים רח"ל, וחלק רח"ל שלא שבים ה"י. כן כל יחיד ויחיד צריך לברר נפשו שלא יהא רח"ל מאלו שאינם שבים כלל ונכללים בעמלק וערב רב, וכן שלא ישוב ח"ו כשאין בו חיות, אלא לשוב חי לדבוק בחי החיים ב"ה.