שאלות ותשובות שנכתבו לאחרונה לרגל המאורעות התקופה
שאלה בספר בלבבי משכן אבנה סוף חלק ג' מבואר בהרחבה לענין הצרות בעולם, ששורשם הוא מהגעגועים של ה' יתברך שקורא לנו שובו אליי! האם בצרות של תקופתנו שבאות ממידת הדין, כפי שנתבאר בשיעור, גם כן נכונים הדברים?
תשובה יום הדין הגדול והנורא הוא בבחינת "תוכחה מגולה ואהבה מוסתרת", ובפנימיות לעולם הכל אהבה, אור אין סוף, שממנו נגלה הצמצום - שורש מידת הדין, אולם המניע והתכלית כולו אהבה.
שאלה אם מאיר לנו יום הדין הגדול והנורא, אם כן, אנחנו נראה יותר דין ופחות רחמים, וא"כ, מי יכול לעמוד בדין? הרי כתוב שאפילו האבות לא יכלו לעמוד בדין (ערכין יז), האם יש אפשרות מצידנו למתק את הדין ע"י תפילה או תורה או משהו אחר?
תשובה השאלה ברורה, והתשובה היא ג"כ מאד ברורה, היחס הזה של מיתוק הדין, נמצא בתוך מקום שאפשר לעמוד בדין וממתקים את הדין, אבל דין שביסודו א"א לעמוד בו שזה מדרגת יום הדין הגדול והנורא, הוא לאו בר מיתוק – משפט קצר אבל עמוק – דין שניתן לעמוד בו, המיתוק יכול לבשם אותו, אבל דין שבעצם א"א לעמוד בו, אף שבהתפשטותו ודאי שניתן למתק, אבל בשורשו העליון אין מציאות ששייך למתק אותו, הוא לאו בר מיתוק,
וכמובן, אם כן חוזרת השאלה אז מה העצה הפנימית להינצל? ובהגדרה הפנימית – יש הצלה שהיא בסוד ה-ב' בסוד הבית, וכדוגמת נח שניצל מכח שהוא בנה לעצמו תיבה, שהתיבה הצילה אותו מהמים הזדונים שהם בבחינת דינים בהתפשטותם,
אבל בשורש העליון, ההצלה לא נמצאת בתוך ה-ב', בתוך הבית למטה, אלא ע"י שאדם כביכול נמלא באורו יתברך שמו, ואור אין סוף מקיפו, שאז הוא נכנס לתוך ה-א', כלומר, זה ב' שגנוזה בתוך ה-א' שזה הבית שמציל אותו,
כל זמן שזה מהלך של א' ו-ב' וזה באופן של המשכה מן ה-א' לב', אז המציאות היא שיש נבראים ויש ברכה, ואז יתכן חס ושלום, גם ההפך מן הברכה, ושם שורש כל התגלות הדינים בפועל, על זה נאמר "כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָּל חָי" ו"מי יצדק לפניך בדין" וכמו שאומרת הגמ' ששמואל פחד כשבעלת האוב העלתה אותו (חגיגה ד'), ובדקות, למה דווקא שמואל פחד? כי שמואל זה אותיות שם – אל, זה סוד שמואל,
אבל כשמתגלה כאן אל, כלומר שהוא יתברך, לא שם אלא הוא כאן, האדם גנוז כאן בתוכו, ואם הוא גנוז בתוכו, זו השמירה, ולפי"ז, מה שאומרים חז"ל לגבי זמן שעשיו בא להתגרות בישראל "אל תעמדו כנגדו אלא הצפינו עצמכם" שזה כח של הצלה מהדין של אחרית הימים (דברים רבה א'), כהגדרה כוללת 'הצפינו עצמכם' היינו בתוך דברי התורה עצמם, אבל ההגדרה העמוקה יותר היא, שהאדם צפון בתוך אורו יתברך שמו,
וזהו הנקרא אור הצפון לצדיקים לעתיד לבוא, בפשטות, זהו אור מוסתר ולכן הוא נקרא צפון, אבל בעומק אור הצפון לצדיקים לעתיד לבוא, היינו שהצדיקים מוצפנים בתוכו,
ולפי"ז מה שהרמח"ל מאריך הרבה בספר אדיר במרום בסוד התיבה שהיא סוד ההצלה, זה לא התיבה התחתונה בבחינה של ה-ב' כפשוטו, אלא זה ב' שגנוזה בתוך ה-א', שבב' שגנוזה בתוך ה-א', שם נמצאת ההצלה היחידה השלימה, כלומר – ההצלה היחידה השלימה, היא מה שאדם גנוז בתוכו יתברך שמו, זה המקום היחיד שיש שם הצלה שלימה, דל מהכי אי אפשר לעמוד באותו דין,
ולפי"ז התיבה היא האור אין סוף עצמו, שהאדם נכנס לתוכו והיא כתיבה לנבראים, לא שבתוך הנבראים יש תיבה והאור אין סוף מאיר בהם בבחינת ברכה, המשכה, אלא התיבה היא באור אין סוף עצמו, ששם היו שורש העשרה כוחות שהם שורש הנבראים, שהיו גנוזים בו יתברך שמו.
כשהאדם חוזר למקור הראשון העליון, שם הוא מקום הצלתו, וזה 'הצפינו עצמכם' – בתוך אור אין סוף.
שאלה האם אדם שיש לו חשש ופחד מהמהלך הזה, זה מראה שהוא עדיין לא גנוז באורו יתברך שמו?
תשובה אדם לא יכול להיות שם בשלימות, אלא רק ב'רצוא ושוב', וכיון שסוף כל סוף הוא נמצא גם במדרגה של 'שוב' זה יוצר נקודת קושי, אבל ודאי שכל פעם שיש נקודת קושי הוא רץ מיד ל'רצוא', מלבד מה שכסדר הוא רץ ל'רצוא' מכח הסדר הרגיל של רצוא ושוב, בזמן שיש נקודה של צרה, הוא הופך אותה מצרה – צר לרץ, שכל פעם שיש צר הוא חוזר ל'רצוא' למקום העליון.
שאלה מה היא הסיבה שישנה מסירות נפש גם באנשים רחוקים שלאו דווקא הולכים בדרך התורה, ואף על פי כן עדיין הם מוסרים נפש, מה ההסבר לזה?
תשובה מסירות נפש הוא לא דבר שנמצא במהלכי הדעת אלא הוא למעלה מן הדעת, והרי שאין שום הסבר להסביר את זה, כלומר, כשאדם מוסר את נפשו מחמת שיש לו ייסורים, האמת היא שהוא רוצה להיפטר מן הייסורים וא"כ, הוא לא מוסר נפש, רק הוא בוחר בדבר שהוא יותר קל בשבילו, אבל מה שאנו מוצאים שבני אדם מוכנים למות במלחמה כסדר בכל הדורות כולם, זה לא דבר שאפשר להסביר אותו בשכל אלא הוא במהלכים של למעלה מן טעם ודעת, כל מהלכי המסירות נפש אינם במהלכי טעם ודעת, ואם אדם מנסה להסביר את זה במהלכי טעם ודעת, זה כמו שאדם שואל שאלת 'מה לפנים' שהוא מנסה להסביר את זה בתפיסות שכליות ובאמת הוא לא יכול לעמוד על זה, וכמו כן כאן, אם הוא מנסה להסביר למה למסור נפש בתפיסה שכלית, כי בעומק זה למעלה מתפיסה שכלית.
השורש של זה היא בקדושה שבשביל לנצח במלחמה דקדושה מוכרחים מסירות נפש, אבל זה מתגלה גם בצד הנפול בכל סדר המלחמות שיש בעולם, מהשורש שהוא במלחמת ארבעת המלכים את החמשה שהיא המלחמה הראשונה בתורה וכן על זה הדרך בכל המלחמות שישנם בעולם, והרי ששורש הכוח של מסירות נפש מתגלה במה שבקדושה האדם מוכן למסור נפשו, וכשזה נופל למטה זה מה שמתגלה בכל המלחמות.
כל מלחמה היא בשביל לנצח, אלא בעומק אם היא מלחמה כשמה ואמיתתה, הנצחון האמיתי במלחמה יהיה רק כשהוא יבוא באופן שהאדם מוכן למסור את נפשו, ואף אם בפועל לא מסר נפש – יש מסירות נפש בכוח ויש מסירות נפש בפועל.
והדוגמה הברורה והפשוטה לדבר מצד הקדושה זה מדרגת חנוכה שהמלחמה היתה באופן של 'רבים ביד מעטים' שזה אופן של מסירות נפש, אבל הכוח הזה מתגלה בעומק בכל מלחמה, שבכל מלחמה מי שלא מוכן למסור נפשו לא יכול לצאת במלחמה, הרי מלחמה היא – או להרוג או להיהרג, וא"כ מוכרח להיות שזה מה שמונח בתפיסת המלחמה.
שאלה בתקופה זו ישנה כרגע עלייה של יותר מ%400 בתקריות אנטישמיות ברחבי ארה”ב. וכעת, אנשים רבים מארה”ב שואלים, האם זה הזמן לעבור לארץ ישראל? האם יש לרב מה לומר יותר ממה שהרב כבר כתב בעבר?
תשובה נתבאר כבר ש”המושכל ראשון” של כל יהודי צריך שיהא לגור בארץ ישראל. אולם “המושכל שני” נצרך בדיקה בכל הפרטים, כגון באופן שצריכים לו רבים בחו”ל, וכן אופן גידולי הילדים והמוסדות עבורם. וכן ביטחון לעומת השתדלות בפרנסה. ומי שיזכה למסור נפשו על הדבר, אשריו.
ובודאי בעת זו שהקב”ה מזעזע את עולמו ומעתיקו ממצב למצב ללא הרף, ראוי לכל יהודי לשוב ולשקול מחדש את העלייה לארץ ישראל. מן הדין אין לחוש כלל לסכנת המלחמה, והבוטח בה’ חסד יסובבנו. ובפרט שבחו”ל הופך להיות לאט לאט יותר מסוכן.
עלייה זו צריך שתהא ממקום נקי וטהור, לעלות לארץ ישראל הקדושה, ללא כל חיבור לשלטון וכל ענפיו. כי בחו”ל חלק גדול מן העבודה לא להתחבר לעכו”ם, אולם בארץ ישראל עיקר העבודה לא להתחבר לערב רב.
ובשעה זו, שעת מלחמה, נעשה שלטון הערב רב מחד חלש יותר, כי רבים ראו כיצד אי אפשר לסמוך על כוחם וחילם, ורק הוא ית”ש שומר ישראל, ורבים רבים אף שאינם שומרי תורה ומצוות, נחלשה אמונתם מאוד בשלטון מפני כך. וזהו חלק מן הבירור הזך. ובכל השנה האחרונה כח השלטון נחלש ומתפורר, ולכך עתה הם קוראים לכך “מלחמת התקומה”, עפ”ל. וכבר לפני כחמש שנים, ע’ שנים אחר קום מדינתם, החלו מלחמת אחים זה בזה, ונתחזק בפרט בשנה האחרונה, עד כדי הירוס מוחלט. וכבר הגיד כן החזו”א, שמדינה זו עתידה להתקיים כשבעים שנה, ועתה הם מנסים להקימה מחדש כאילו מתוך אחדות, אולם כבר עתה האחדות שהחזיקה לזמן מועטת, הולכת ונחלשת ומתפוררת.
אולם מאידך, להיפך, חלק מן הנקראים חרדים, דבקים יותר ויותר בערב רב, כי חושבים שעתה הוא “מצוה” להצטרף עמהם להגן על יושבי ארץ הקודש, וחלקם (כאלפים) ניסו להצטרף לצבאם וללחום יחד עמם, ויותר מאלף כבר נכנסו בפועל להיות חלק מן הצבא. וחלקם החלו לומר תפלה בבית הכנסת לשלומם, וחלקם שולחים להם כספים של צדקה, או אוכל ושאר מיני מתיקה וכל צרכיהם. וכן מצמידים לכל בחור או אברך שם של חייל שילמד ויתפלל עבורו. ואף שראוי להתפלל על כל יהודי, זהו גופא שורש הערב רב, תערובת, שמחד זהו הצלת יהודים – יהודי, אולם מאידך נקשר מעשית ונפשית לכח הערב רב, שהרי כל צבאם בנוי על עקירת הדת, ולכך קוראים לו “כור היתוך”, להשוות את כל החברה, ובמוצהר דעתם על ידי זה לחלן את החרדים, והדברים ידועים לכל מי שמכיר מעט את הדבר. ועל ידי זה נתחזק הקשר עם הערב רב מאוד מאוד. וזהו בירור נוסף שנעשה בצד הקלקול רח”ל, שלובשי “שמונה בגדים” נעשים שותפים בפועל “ובלב” לערב רב, ונראה להם מצוה גדולה. ויש עוד פרטים רבים של תערובת עם הערב רב, וידוע לבקי בפרטים.
ולכך נצרך לעלות לארץ ישראל בקדושה וטהרה, ללא כל עירוב כלל עם השלטון, אלא רק להיות בביתו של מלך, וכאן, יש שמירה גמורה, “ארץ אשר עיני ה’ אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה”, והיינו השגחה פרטית לשלמות תיקון כל אחד מישראל, שכל אחד יגיע לתכלית תיקונו באופן הראוי לו. ומצד האדם נצרך לעבוד לפני ה’ בארצו, בטהרה ובקדושה בתמימות ואמונה, ובעסק התורה כפי כוחו.
שאלה האם שייך להוכיח את עם ישראל ולהשיבם בתשובה על נושא המדיה שיפרשו ממנה ועל ידי כן להצילם?
תשובה מצידנו, שייך לעורר בחיצוניות מאוד מאוד מאוד. עומק מהות הדור בלשון הכי ברורה בלשון רבותינו, זהו 'דור שכולו חייב'. האם יש יחידים שניתן בכוחנו להצילם? התשובה היא: כן! האם שייך בכוחנו להציל את הדור? התשובה הברורה והכואבת ביותר שישנה היא: לא לא לא.
אין בכוחנו להציל אותם, הוא ית"ש בכוחו שהוא אין סוף הוא יכול להציל, והרי שאנו מצפים שהגאולה תהיה בבחינת "ברחמים רבים אקבצך", ולא באופן של "בחימה שפוכה אמלוך עליכם", כאמור בלשון הפסוק (יחזקאל כ' ל"ג), אבל כלפי הנהגת הכלל זה לא תלוי כבר בידינו. ועולה א"כ, שכלפי הנהגת הפרט התשובה היא כן, וכלפי הנהגת הכלל התשובה היא לא.
ובעומק יותר, כל הנהגת ה' בדורות הללו אינה דרך ממוצע בין נברא לבורא, אלא עיקרה הנהגה שהאדם עומד ישר מול הקב"ה, וזו התנוצצות מאור דלעת"ל, שלעת"ל לא יהא כבר צורך במלאכים וממוצעים אחרים בין הנברא לבורא, והנהגה זו כבר בתוקפה כבר עתה. וזהו שאמרו בשלהי סוטה, אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.
שאלה האם הנהגת ה' של ההעתקה לימות המשיח ולעוה"ב שהתחילה בתקופה זו, היא היא הנהגת היחוד שהוזכרה בספר דעת תבונות?
תשובה בודאי שכן. זה בעומק הנהגת הכתר שהיא מורכבת מפרצוף 'עתיק' ומפרצוף 'אריך', וכמו שנתבאר, היה את הזמן שהאיר יותר פרצוף 'אריך' והאיר יחד עמו גם 'עתיק', אבל כשמגיעים לשלב הנוסף, הרי שיש עליה מ'אריך' ל'עתיק', 'אריך' עיקרו שייך לשית אלפי שנין, וזה עיקר קומת האצילות, אבל 'עתיק' עיקרו הוא מלכות דא"ק,
ועולה א"כ שיש כתר, ובו יש שתי חלקים וכהגדרה הכוללת חלקו העליון זהו 'עתיק' שהוא הסיפא דאדם קדמון שיורד לאצילות, ויש את החלק השני שהוא כבר הרישא של עולם האצילות שהוא אריך אנפין, אז כאשר הסדר הוא מתתא לעילא, הרי שקודם עולים ומגיעים לאריך אנפין ובתקופתינו – זה כל ההנהגה שהתגלתה בעיקר בשנים הקודמות שהאריכות של "ברחמים גדולים אקבצך" הורגשה במה שהגיעו כאן מכל הגלויות לארץ ישראל, ועל אף שזה התלבש בסטרא אחרא כמו שהאריך החפץ חיים, ולא זכינו שזה יהיה באיתגליא באופן של קדושה, שאמנם חזרו לארץ ישראל אבל באופן של מינות, אבל עדיין התגלה "ברחמים גדולים אקבצך",
אבל לאחר ההנהגה הזו שהיתה שבעים שנה, חוזר ומאיר ה'עתיק' עצמו, וה'עתיק' עצמו עיקרו הוא רדל"א, ששם עיקר הנהגת היחוד,
ועל אף שבהגדרה הכוללת הנהגת היחוד מתגלה בכל הכתר וא"כ הוא כולל גם את אריך אנפין וגם את עתיק. אבל מצד אריך אנפין זה נגלה באופן של רשע וטוב לו, שרשע וטוב לו זה מדין 'מאריך אפיה וגבי דיליה', אבל כשזה מתגלה מצד מדרגת העתיק – שם זה כבר ברדל"א בעצם, כלומר – זוהי הנהגה שהיא בלתי מובנת, והרי שהנהגת היחוד היא לא מתגלה רק מצד מאריך אפיה, באופן של ארך אפים אף לרשעים, אלא היא מתגלה מכח המדרגה היותר עליונה שזה 'רישא דלא אתידע' בעצם, כאן מונח המעבר מהנהגת האריך להנהגת העתיק, אלא שכיון שסוף כל סוף שניהם יחד מרכיבים את ספירת הכתר, לכן כשזוכים, בתוך ה'עתיק' עצמו גם כן משמש ה'אריך' ומכח כך יש מציאות של חסד ורחמים,
אבל מ"מ, עיקר ההנהגה היא ברורה, זוהי הנהגת זמן של מעבר מהעולם הזה לעולם הבא שזה הנהגת העתיק, וזה מה שיהיה עד אחרית הימים במהרה בימינו אמן.
שאלה איזה ציור אפשר לצייר עדיין שגם בתקופה זו הגאולה תהיה ברחמים?
תשובה כל ציור הוא מלשון צר, ואילו הגאולה לא באה בציור, אלא היא באה באופן שלמעלה מהציור, היה באה באופן של 'אין סוף', ו'אין סוף' אין לו צרוּת (מלשון צר). אין שום אופן להבין בהגיון שכלי איך הגאולה תבוא ברחמים, זה למעלה מטעם ודעת, עצם הנידון לנסות לדון איך הדבר יכול להצטייר, זה לנסות לצמצם את האור, כי האור לא יגיע ממקום מצומצם, ואמנם כשהוא ירד למטה בסוף, זה יהיה בבחינת 'כשהוא רוצה משרה שכינתו בין שני בדי הארון' (תנחומא ויקהל ז'), אך עכשיו זה לא מצטייר, הוא אור שנמצא למעלה מכל נקודת ציור.
הדבקות השלמה בו, בקב"ה, היא מופשטת מצורה, הרי הוא ית"ש אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, ושאר צורות. ומכיוון שאור הגאולה הוא אור ישר ממנו ית"ש, לכך אי אפשר לנברא לציירו.
ולכן עיקר העבודה היא צפייה ותקווה ובטחון בגאולה, שעל ידי זה האדם נדבק באור הגאולה הכמוס עמו ית"ש, ואינו נדבק רק בהתפשטותו – איך יתראה לבסוף למעשה. והבן שעל ידי צפייה תקוה ובטחון בגאולה, הוא דבוק בו ית"ש ממש, אבל אם הוא מנסה לצייר זאת, הוא כבר נחסר את אור הדבקות הזו.
שנזכה שיהיה באופן של רחמים בעזרת ה'.
שאלה האם חוץ מכלי הטכנולוגיה וכן מה שהערב רב שולטים, יש עוד גילוי של שער הנ' שצריך להזהר ממנו?
תשובה כל העולם זה שער הנ', רק שבמקומות הללו הגילוי של זה הוא בתוקף ומשם מתגלה שורש כח התערובת, אבל הכל זהו תערובות בכל צד ובכל פינה, וא"כ, צריך להזהר מכל העולם בכל דבר ובכל ענין.
שאלה האם אפשר להרחיב את תודעת המעבר בין העולם הזה לעולם הבא?
תשובה נתנו דוגמה מאוד פשוטה, אדם שמכר את הדירה והוא יודע שעוד שבוע הוא צריך לפנות אותה, והרי שכשמגיעה המשאית למטה, הוא בתודעה של מעבר, זה התודעה בחוש ברור.
שאלה כיצד ניתן להסביר זאת לכלל הציבור?
תשובה מה שנאמר רחוק מאד מרוב בני האדם, אבל זו היא האמת הנקיה, כל אוזן תבחר מה שהיא יכולה לקחת כל אחד לפי ענינו, אבל זו האמת, במציאות, עד שהאנשים לא רואים את הטיל כמעט נופל על הבית, הם לא חושבים שהם עוזבים...
שאלה לכאו' יש כאן תמיהה גדולה, כי הרי ישנם רק מעט כאלו שמבינים את עומק הדברים שנתבארו בשיעור, ולכאורה אם זו המטרה של הבורא, זה אינו גלוי לכל עם ישראל, ואיך יתכן שהקב"ה מגלה בנעלמות כ"כ את הנהגתו בעת הזו באופן שזה נגלה רק לחלק קטן מאד מעמ"י?
תשובה הנהגת היחוד בכלל והנהגת עתיק בפרט היא הנהגה נעלמת, בלתי מושגת, אולם לאחר שמסבירים לאדם, היא נקלטת במהלכי שכל. איך יהא המעבר בדיוק בכל פרטיו איננו יודעים, אולם בכל שלב ושלב נוכל להבין לפחות במקצת מאיזה בחינה בעתיק הוא בא, כי הוא לא בא באופן של סדר, זה אחר זה, "אריך", אלא באופן של דילוג, סדר נעלם שמובן אחר שבא, מהו הסדר, כדוגמת "פתרון מראה הנבואה" שבא אחר ראיתה, כמ"ש בספר קל"ח פתחי חכמה.
שאלה הרי גם גדו"י לא אומרים בגילוי שהיא עת צרה ששונה מצרות אחרות שהיו, ואמנם מזכירים שהם חבלי משיח, אך לא באופן מוחשי וברור כפי שהרב מלמד אותנו שהוא בבחינת העתקה?
תשובה כל חכם מדבר בדברי תורה לפי שורש נשמתו, וכפי ערך גילויה, וכן בענין זה.
שאלה האיך יגיע התיקון שעמ"י ישוב אליו בתשובה ויזכה לעוה"ב שהוא כולו רוחניות?
תשובה התיקון השלם יהא בנעלמות, כדוגמת לידת משיח מלוט ובנותיו.
מבט פנימי על השבויים
שאלה רבים הם השואלים, מהו המסר הפנימי שהקב"ה רוצה להראות לנו על המצב של שבית השבויים, ואיזו העבודה זה מחייב אותנו?
תשובה כאשר רח"ל נשבו כ240 שבויים, כמנין עמלק שעולה 240, מנין שבויים שלא היה כן מאז שוב רוב בית ישראל לארץ ישראל, הלא הוא בת קול מקול ה' הקורא לנו "לשוב" אליו ית' שמו.
שביה נקראת כן מלשון שכל הנמצא בשביה כל תשוקתו אינה אלא "לשוב" למקומו ולחירותו.
עתה שרח"ל נמצאים בשביה רבים, ותולדת כך שחלק גדול מן השיח בין בני אדם הוא בענין "שבי", זה התגלות פנימית שכל יחיד ויחיד צריך לחוש את צער השכינה הנמצאת בשביה וכל בית ישראל עמה. וכשם שאלו שנמצאים בשביה וקרוביהם וכו' כמעט כל תשוקתם וכל מחשבתם "לשוב", כן צריך להתעורר בנפשנו שכל עיקר תשוקתנו תהא לשוב אליו ית"ש, לשוב מאותיות שניות ש-ב, לאל"ף, אלופו של עולם.
והשבויים נחלקים לשלוש. חלק ששבו וישובו בע"ה. וחלק ששבו מתים רח"ל, וחלק רח"ל שלא שבים ה"י. כן כל יחיד ויחיד צריך לברר נפשו שלא יהא רח"ל מאלו שאינם שבים כלל ונכללים בעמלק וערב רב, וכן שלא ישוב ח"ו כשאין בו חיות, אלא לשוב חי לדבוק בחי החיים ב"ה.
'משנכנס אדר, מרבין בשמחה'
שאלה: אמרו חז"ל (תענית כט ע"א) 'משנכנס אדר, מרבין בשמחה'. והשאלה היא, כיצד אנו יכולים לשמוח עכשיו בתקופה של המלחמה הנוכחית?
תשובה: מחד, יש צער עמוק וגדול וכבד מנשוא על צרתם ישראל, בנפש, בגוף, ובממון, בחוסר קביעות, ובאי וודאות. אולם, צער זה אינו אלא מעט מזעיר ביחס לצער הרוחני של השקיעות בנו"ן שערי טומאה, ומצער הנשמות הן בעולם הזה, הן בעולם העליון, והן מצער השכינה.
מאידך, אנו נמצאים בתהליך של "מחריבן", שית אלפי שנין הוה עלמא – וחד חרוב, וכבר מתחיל להתגלות ה'חד חרוב' שמחריב את עולמו בכלל, ובפרט חורבן השלטון בארץ הקודש, שזהו תהליך של החרבת שלטונם בכלל, וכמדינה בפרט. ועל זה אמרו (משלי יא י) "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים – רִנָּה". ועיקר השמחה על התגלות האור הפנימי של שער הנו"ן דקדושה, שמכוחו נגלה כל התהליך. וככל שהאדם יותר דבק באורו ית"ש ובתורתו, ובפרט בשער הנו"ן דקדושה, כן גדלה שמחתו.
מחד אין זמן יותר עצוב מתקופה זו, אולם מאידך אין זמן שמח כתקופה זו שמאיר יותר ויותר אור א"ס שהוא תקותם וכיסופם של הנשמות.
וזהו אדר, סוף השנה, סוף הגלות, ומסמך גאולה לגאולה, כמ"ש במסכת מגילה (ו ע"ב). ובאדר שהוא סוף השנה, סוף הגלות, נגלה "שחוק" ושעשוע, ועיקר עבודתינו לעסוק בתורת שעשועים. כי כל סוף הנראה כגבול, קצבה, מדת דין, די-ן, ומשם שורש כל הצרות והייסורים, כאשר תופסים זאת כשעשוע, אזי הסוף אינו סוף כפשוטו, אלא תחילת תנועה לצד הנגדי, וחוזר חלילה, שעשוע, וזהו שורש כל הדינים ומיתוקם, לראות כל סוף וגבול כחלק מתנועה של שעשוע. וזהו אורו של משיח.
וכך יש לראות את הצרות בדור זה, במבט של שעשוע, שזהו המבט הפנימי. אולם על מנת לזכות לכך, נצרך תחלה לראות את הייסורים כמידת דין מתוחה, ולשוב בתשובה שלמה לפניו ית"ש ולדבוק בו ית"ש ובתורתו במעמקי נפשו, ואזי זוכה לראות הכל כתנועת שעשוע, שזהו אורו של שער הנו"ן, מלשון נ-ע, תנועה של שעשוע.
אשרי מי שיזכה להשכיל את הדברים, ולקנותם קנין גמור בנפשו, ואזי הוא חי ב"שעשועי המלך", מלכו של עולם, ומתוך כך הוא משפיע שפע רחמים וטובה על כל בני דורו, להצילם מכל צרה וצוקה, ולמשוך עבורם אור רחמים גדולים, ומתוך כך לסמוך גאולה לגאולה.
שעשוע ♦ הרחבת תשובה של שמחה בחודש אדר זה
הדר קיבלוה בימי אחשורוש (שבת, פח, ע"א), בבחינת "בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע" (תהלים, קיט, טז), "תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי" (שם, עז). וזהו מצות ימי הפורים, בבחינת "מִצְוֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי" (שם, שם, קמג). והתורה שתחלה ניתנה במדת הדין – כפה עליהם הר כגיגית (שבת, שם), נגלה עתה שעשוע, כי הקצה והגבול, שהוא הדין, נגלה כתחילת תנועה לצד ההיפך. ודבר זה נגלה במגילת אסתר, שעלייתו של המן הנראה כקצה הדין, נהפך לשעשוע. וזהו דן, ב"פ, דן-דן, נהפך לנדנדה. והבן היטב.
ונגלה בחודש אדר, שהוא מזל דגים, ובו נגלה בחינת "לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ" (תהלים, קד, כו), בחינת שעשוע, כמ"ש הגר"א בספד"צ (פ"א, ד"ה ושעשע יונק).
ושורש השעשוע, בתנועת הא"ס ב"ה, כמ"ש בעמק המלך (ש"א, פ"ה) וז"ל, א"ס ית"ש, היה מתנועע בעצמו, ומבהיק ומבריק בהעיגול, מתוכו אלא תוכו, ואותו הנענוע נקרא שעשוע, ומאותו השעשוע מחלקי עצמו אל עצמו, נולד ממנו כח שיעור החקיקה של האותיות, היא התורה, הנמצאת בכח גנוז בהאלפא ביתות, וכו'. ולפי שא"ס ית"ש, הוא פשוט בתכלית הפשיטות, כל צד תנועה, הוא מוליד חום, באופן שמהשעשוע הזה הוא "שיעור כח הדין", עיי"ש. והבן שחודש אדר מגלה את שורש הדין, שהוא שעשוע. ונגלה בתורה, כמ"ש (משלי, ח, ל) "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת", ובשורש התורה נתגלתה משעשועיו ית"ש, כמ"ש בעמק המלך. ועיין נובלות חכמה ליש"ר (עלה ב'). ולשם (הקדו"ש, שער הפונה קדים, פ"א).
ואור זה נגלה במקצת בכל חצות לילה, שהקב"ה משתעשע עם הצדיקים בגן עדן, כמ"ש בזוה"ק (ח"ג, קצג, ע"ב). ועיין שער המלך (שער יד, פרק קכו). ופרדס רימונים (ש"ח, פרק יט). ופע"ח (שער תיקון חצות, פ"ב). ובכללות, כל יחוד נקרא שעשוע, חיבור חתן וכלה, בסוד מחול שרוקדים בו.
והוא בסוד עיגול, מחול, נעוץ סופן בתחילתן. אולם בסוד יושר, זהו נענוע - שעשוע, חוזר לתחילתו ביושר.
שאלות לאחר השיעור בלבביפדיה עבודת ה' "בטל"
שאלה: הרי תמיד מתבאר בשיעורים ובספרים שבכוחות הנפש, כח ההויה הוא למעלה מכח האמונה, ולפי"ז אם כח האמונה הוא הכח המחבר נברא לבורא, מהו כח ההויה שנמצא מעל זה.
תשובה: כשאנחנו מגדירים את ג' הכוחות הללו זה מוגדר ג' כוחות שלמעלה מהעשר ספירות הפרטיות שלמטה מהם, יש יחס שההויה מתייחסת לספירה הראשונה – לכח הראשון, ויש יחס של העשר ספירות הגנוזות במאצילן, ובערך הזה, ההויה היא האין סוף שלמעלה מהעשר ספירות, וביחס הזה, לתתא זה מוגדר שהנה"י של עליון, כשמסדרים את זה לפי סדר הכוחות, זה הופך להיות ג' הכוחות של הויה אמונה ותענוג, ומצד כך, הסדר של ההויה הוא שהיא נמצאת במדרגה העליונה שבשלשתן כלומר, בהויה אמונה ותענוג, ההויה היא השליש העליון, אבל בעומק ההגדרה מונח כאן בוודאי התפיסה שכל הויה שורשה בתפארת של העולם העליון שהיא נקראת 'גופא', משא"כ הנה"י הוא לבר מגופא, ולכן הוא יורד לתתא והופך להיות 'גופא' כחלק מהתחתון, אבל ה'גופא' של העליון הוא שורש ההויה של התחתון.
והוגדר רבות במקומות אחרים ששורש כל הויה של כל אדם, היא כביכול בהוית אמיתתו ית', ולכן מי שמגיע להוית אמיתתו שלו כנברא, בהכרח שהוא יגיע לבסוף להוית אמיתתו ית' של ה'אין סוף'.
אם מציירים את זה שזה מתלבש בנה"י, אז יש את הנצח וההוד שזה סוד האמונה והתענוג ויש את היסוד ששורשו בשליש תחתון דתפארת שמשם מתגלה אצל האדם מדרגת ההויה, זה בהגדרה מדוקדקת לפי לשון העץ חיים, איפה היחס של שורש ההויה, שורשו ביסוד מדין שלושה, אבל הוא למעלה משלשתם כי הוא מתחיל בתפארת, וזה מה שנתבאר לעיל שכח ההויה הוא למעלה משלשתן, כלומר, על אף שההויה הוא חלק משלשתן – חידוד הדברים – אמנם כחלק מהשלוש הוא מתחיל ביסוד, אבל זה לא היסוד שנמצא כפשוטו במקום הנצח וההוד אלא הוא ביסוד שמתחיל ממקום התפארת, ולכן מחד הוא חלק מהם ומאידך הוא מעל גביהם – זה שורש מקום ההויה בנפש.
שאלה: האמונה שהרב הזכיר היא נשארת 'מקיף', וכשהאדם מחכה שהשפע יגיע אליו זה המתנה, האם הביטול של ההמתנה זה מה שמושך את השפע שיגיע אליו בפועל ממש?
תשובה: כן כן, מדוייק לחלוטין, כל זמן שהאדם נמצא במהלך של "בחכמה יבנה בית" ואין לו את כח הביטול הרי שהוא נמצא בחכמה ואין לו מקור של המשכה, אבל כשהוא נמצא בתפיסה של ביטול, מכח כך הוא נדבק ב'אין' כמו שנתבאר בשיעור, ומכח כך הוא יכול ליצור מציאות של המשכה.
שאלה: מהי ההבחנה של ביטול בקשר להמתנה הזאת, כשאדם מצפה לישועה במשהו מסויים, היכן הוא הביטול.
תשובה: ניקח למשל בדוגמא הבהירה, הרי אנחנו מצפים לגאולה השלימה במהרה בימינו, וכמו שמצטטים מרבותינו שכבר כתבו שבזמניהם הגיעו הסימנים וכבר כלו כל הקיצים, ועל אף שבכל דור התגלו כל הסימנים, משיח עדיין לא בא.
והתשובה היא שאחרי כל הסימנים המהלך שמשיח בא אינו מהלך שמגיע בסוד החשבון של הדעת, כל תפיסה שהאדם תופס שיש לו איזשהו חשבון איך זה יבוא או מתי זה יבוא [-וכמו שכתב הרמב"ם שעד שלא יבוא משיח לא נדע איך יהיה סדר הגעתו], כל זמן שיש לאדם חשבונות עפ"י מה שהוא קורא בדברי חז"ל ולפי זה מחשב את זמן ואופן הגאולה – אף שבוודאי כל דברי חז"ל אמיתיים לאמיתם, אבל כבר אמרו רבותינו שכל מה שכתוב בחז"ל זה לא נבואה שבהכרח תתקיים באופן הזה אלא זה אחד מהאופנים שכך הדבר יכול לבוא.
ומצד אחד, האופנים הללו שנתבארו בחז"ל מקרבים את הגאולה לציור הנפש של האדם, אבל מאידך, אם האדם לא מסודר בכוחות נפשו הרי שזה מבטל אצלו את האמונה המופשטת, וא"כ, הצורה השלימה של האדם היא שהוא צריך מצד אחד גם להלביש את האמונה בגאולה בכח הציור עד מקום הנפש הבהמית, אבל מאידך הוא צריך לבקוע למקום שלמעלה מן הציור שזהו המקום של האמונה.
ולפי"ז, בלשון הכי ברורה והכי פשוטה – הביטול של כל הבנין זה ביטול כל היגיון שכלי בצורה, ובזמן, והידבקות בכח האמונה המופשט.
אם אנחנו מסתכלים בסדר ברייתו של עולם, אנחנו נמצאים בזמן הכי קרוב לזמן ביאת משיח ולפי כל הסימנים שנתנו חז"ל, ועל פי מה שבכל דור ודור אמרו שכבר בזמנם נתקיימו הסימנים, א"כ בוודאי ובוודאי שכבר הגיעו הסימנים ואין היגיון ואין סברא לומר שהוא לא יגיע.
אבל ברור שזה לא קשור למהלכי ההיגיון והסברא, אמנם הוא יכול להגיע היום והסברא אומרת שהוא יגיע היום, אבל באותה מידה יכול להיות שהוא יגיע עוד יותר ממאתים שנים.
שאלה: האם יש אפשרות שהביטול ימשוך את הדבר באופן שהוא לא יהיה לאחר זמן כגון באופן של מסירות נפש.
תשובה: כשזה מגיע באופן שאינו במהלכי זמן בבחינת 'קונה עולמו בשעה אחת', זה אמנם לא לוקח זמן אבל זה גם לא בתוך תפיסת זמן. – יש הבדל בין דבר שלא לוקח זמן כי הגיע הזמן לבין דבר שהוא מעבר לתפיסת זמן, וכשזה מעבר לתפיסת זמן זה לא בבחינת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" כי זה מעבר לתפיסת הזמן.
שאלה: אם כל החשבונות האלו הם רק בשביל להמחיש, למה את החשבון של מאתיים שנה זהו כן חשבון שצריך להתחשב בו.
תשובה: כיון שכך גילו לנו חכמינו זכרונם לברכה שאחרי הזמן הזה לא יכול להיות. אבל כשלא גילו לנו שזה יהיה דווקא בצורה הזאת ודווקא באופן הזה, אלא זה אחד מהאופנים שיכולים להיות, הרי שהם גם יכולים בדיוק לא להיות... – אנחנו לא יכולים לצייר את זה כדבר וודאי, ואמנם בשביל להמחיש אנחנו משתמשים בזה בשביל ההלבשה, אבל לאחר מכן יש את ההפשטה, משא"כ בדבר שחז"ל גילו לנו שבוודאי כך יהיה – זה גופא אמונתינו הברורה שכך יהיה.
שאלה: איך האופן שכשהאדם עוצם את עיניו, האמונה מתחזקת אצלו.
תשובה: הוא נדבק מכח עצימת העיניים בשורש האמונה, ולאחר מכן יש את ההמשכה של האמונה לתתא.
המשך שאלה: האם זה חייב להיות שעי"כ התענוג מתבטל. ואם התענוג לא התבטל זאת אומרת שהוא עדיין לא נדבק באמונה.
תשובה: הוא נדבק, אך זה לא דביקות שלימה.
שאלה: האם מה שהרב אמר שהתפארת של העולם זה עצם ההויה, האם מצד הנברא זה גדר של ביטול לעצמות, או שזה המשכה משם.
תשובה: זה כבר לא ביטול, ביטול זה תנועה להויה, כאן מדברים על גילוי ההויה עצמה.
שאלה: מהי סיבת הדבר שפעמים אדם שעוצם עיניים יותר קל לו להתרכז ולהתעמק, ולפעמים זה גורם לו בדיוק הפוך.
תשובה: זה שאלה רחבה, זה יכול להיות מכמה וכמה סיבות, ובלשון הכי פשוטה – כשיש לאדם כח להתרכז, אזי כאשר הוא עוצם את העיניים זה עוזר לו, אבל כשאין לו כח להתרכז, אזי כאשר הוא עוצם את העיניים זה יוצר לו לחץ ובלבול, זה התשובה הפשוטה והברורה אצל כל אדם ממוצע, אבל ישנם עוד סיבות לזה...
שאלות לאחר השיעור בלבביפדיה עבודת ה' "בחור"
שאלה: בענין מה שהתבאר בשיעור שצריך הכרת הטוב גם לאלו שנמצאים במדרגה התחתונה, לכאו' איך שייך הכרת הטוב לאלו שמפילים אותנו למקומות הנמוכים האלו של יצרא דע"ז ויצרא דעריות כשמדרגת המלחמה הזו לא קשורה אלינו כלל?
תשובה: שאלה נכונה מאד. ונסביר בקצרה ממש - בהסתכלות החיצונית האדם מסתכל הסתכלות של קצוות, כן - לא, חייב - פטור, מותר - אסור, אבל בהסתכלות הפנימית זהו תערובת, כלומר, אנחנו תופסים שכל דבר מורכב מחלקים, ואמנם בגדרי דין דבר שמעורב בו טוב ורע, יש אופן שעל אף שיש בו נקודות של טהרה, אבל לדינא הוא טמא, כיון שאזלינן בתר רוב חלקיו לכן הוא מוגדר כטמא, אבל כשאנחנו מתייחסים לתפיסה הפנימית של הלב, ברור שאנחנו מתעסקים כאן עם דבר שהוא בתפיסה של ערב-רב, ובתפיסת ערב-רב - הרוב הוא רע והמיעוט הוא טוב, אבל עדיין יש הכרת הטוב על המיעוט.
וכדוגמא בעלמא, אדם הלך עם שלושת בניו לנהר, ושלושתם טבעו, ובא מישהו והציל את שלשתם, ולאחר מכן הרג שתים מהם ואחד הוא השאיר, האם יש הכרת הטוב לאותו אדם? - בהגדרה החיצונית, אין לו שום הכרת הטוב אליו שהרי הוא הרג לו שתי ילדים, אבל ההגדרה הפנימית אומרת, אמנם יש פה תביעה עצומה על זה שהוא הרג לו שתי ילדים, אבל יש לו גם הכרת הטוב על הילד השלישי שהוא הציל לו.
זה המבט הנצרך בדרא בתראה, ואם לא נסתכל במבט הזה, הרי שלא נצליח להתעסק בדרא בתראה עם כלום, כי כל ההתעסקות בו היא עם ערב-רב, והרי שאנחנו מאבדים כל מבט נכון איך לקלוט את תפיסת המציאות, התפיסה שצריכה שתהא היא שכל דבר כאן הוא מורכב, אין כאן דבר שכולו רע ואין כאן דבר שכולו טוב, ואמנם בגדרי "ד' אמות של הלכה", בהלכה ההגדרה היא ש'אזלינן בתר רוב' אם בדין כפשוטו של "אחרי רבים להטות" או של דיני ביטול רוב או בשאר דיני רוב שישנם, ובהגדרה רחבה יותר, כל חפץ שמורכב מטוב ורע, אם הרוב שבו הוא רע, הרי שהוא אסור לדינא.
אבל כשבאים להתייחס במבט הפנימי של הנפש, אנחנו מגדירים שיש כאן חלקים טובים וחלקים רעים, ועל אף שהרוב המוחלט הוא רע - ערב רב - אבל יש בו גם נקודות טובות.
ודוגמא נוספת - הרי החובת הלבבות אומר שכל היסוד של כיבוד אב ואם הוא הכרת הטוב, ולפי"ז אדם שגדל בבית שאביו היכה אותו, השפיל אותו ועשה בו את כל המעשים שלא ייעשו, האם אדם כזה צריך שיהיה לו הכרת הטוב לאביו או לא? - התשובה היא, זה באמת מצב מורכב, מצד אחד בוודאי שיש לו טענות על מה שאביו עשה לו כדין, אבל מצד שני בוודאי יש לו הכרת הטוב. - וזה מבט שצריך לקלוט - ואפשר לתת דוגמאות מכל דבר בבריאה כי הרי בהכל מונח תפיסה של ערב-רב.
וכמובן, אין הכוונה שכשיש הכרת הטוב לאדם מהערב-רב, זה סיבה שהוא "דבק בו, כי בזה הרי הוא נדבק לערב-רב, אלא הכרת הטוב כמו שהוגדר רבות במקומות אחרים, עניינה היא להכיר את הדבר כמות שהוא, ומכח כך הוא מכיר את חלקי הטוב שבו, זה הגדר של הכרת הטוב, אלא שבאופן שלאחר ההכרה בטוב, זהו טוב שראוי להידבק בו, הוא נדבק בו בבחינת "האומר לדבק טוב", אבל אם זהו ערב-רב, הוא לא נדבק בו, ולכל היותר מדין ההכרת הטוב הוא נותן לו שפע בבחינת "שדי בתר כתפוהי" בבחינת אחוריים ובאופן הזה הוא מחזיר לו טובה, אבל לא באופן של "אומר לדבק טוב" כי כאן זה לא טוב אלא 'ערב-רב' שהוא רע.
והרי שעל השאלה האם על החלקים של הטוב שנמצא בתוכו צריך הכרת הטוב, התשובה הברורה צריכה להיות - כן.
ועל השאלה האם למעשה להתחבר איתם, כשהשאלה היא ביחס לכלל מציאות ההנהגה כרבים, התשובה הברורה היא - לא. וכשהשאלה היא ביחס לכל יחיד ויחיד, האם לעזור לכל יחיד ויחיד שעזר לו אפילו אם הוא עשה לו רע יותר ממה שהוא עשה לו טוב, התשובה היא כן.
צריך להבין שהדברים הללו כל כך עדינים וכל כך מורכבים שזה גורם לידי כך - או שבני אדם הולכים לקצה אחד ופורשים כלל מענין של הכרת הטוב, ובהכל הם 'נגד', או שרחמנא ליצלן אנשים הולכים לצד השני ומתחברים, אבל המבט האמיתי הוא שצריך הבנה מורכבת שזה בחינת 'מעשה מרכבה' שהאדם תופס כל דבר בכל מרכיביו שזה הבנה מאד מאד עדינה.
וכמו שאומרת הגמ' הידועה בבבא בתרא 'אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר', כך גם בכל הדברים האלה, מצד אחד צריך להבין את האמת, אלא שהבעיה שלרוב הבני אדם אין את ה'אוזן מלין תבחן' לקלוט את המורכבות, וגם לאחר שהם יראו את הדברים הללו שנתבארו, הם עדיין יסיקו מהם מסקנא לצד אחד - או שהם יפלו לצד הזה או שהם יפלו לצד השני - העדינות של הדברים היא מופלגת מאד והיא באמת לא שייכת לרוב בני האדם שאין להם את העדינות לקלוט את המורכבות, לא בשכל וכמובן לא בתפיסת הלב, וכמובן גם לא איך להוציא את זה לפועל בהנהגה באופן מעשי, אבל זוהי האמת כמות שהיא.
שאלה: הרב ביאר שבמדרגה התחתונה של המלחמה מצד התיקון זה מלחמה שמצריכה תפילה, ומי שנמצא למטה מזה, הרי הוא בגדר בחור דקלקול [בבחינת בחור של רכב מצרים], האם בכנסת ישראל יש מקום למדרגה הזו?
תשובה: זה נקרא גלות מצרים ששם היינו בתפיסה של בחור דקלקול - ולכן בנסיון של יוסף מצד המדרגה התחתונה, הוא היה בחור.
המשך שאלה: ולכאו' א"כ, למה יש נקודה עדינה של הכרת הטוב, הרי הם לא עושים כלום?
תשובה: מתלבש בהם כח הגבורה, אבל זה נקרא בדברי רבותינו ניצוצות נפולים שנפלו למטה.
המשך שאלה: כלומר - שגם הצדיק שבמדרגה העליונה שמעלה הכל לאמונה, זה משתלשל למטה דרך הלבוש הזה?
תשובה: נכון בדיוק, ישנם ג' קליפות טמאות שיש להם רפ"ח ניצוצות שמחיים אותם, והרי שאור האמונה [= אמונה בגימטריא ק"ב שעם הכולל זה בגימטריא עגל] שנופל גם למטה, הם חלקי הניצוצות שמחיים גם את הג' קליפות טמאות שמתגלים באלו שמתייחסים לגבורת האיש כגבורה לעצמה, אבל יש בהם ניצוץ והניצוץ זה מתגלה בהם, ולכן רואים שבזמן המלחמה פתאום הם פונים לאביהם שבשמים, אם להתפלל ולצעוק או להודות - כי זה הניצוצות שמחיים אותם, וכמובן, זה דבר שמבלבל את הבני אדם כי הם רואים שיש כאן אמונה, אבל כולו בלבול כי אין זה אלא ניצוצות שמחיים את הקליפות.
המשך שאלה: אבל לכאו' מי שמעלה את המלחמה למקום העליון הוא יכול להגיע לניצחון גם לא דרך ההתלבשות הזו, ואם כולם יהיו במדרגה הנכונה של אמונה, התשועה תגיע ממקום יותר גבוה ולא בהתלבשות הזו?
תשובה: הגדרת הדבר היא שמצד ההתלבשות של הנפש, מכח שאין נפש שמתוקנת עדיין באופן שלם, לכן זה עדיין מתלבש באותם אלו שחיים בגבורה התחתונה שלמטה ממדרגת התפילה.
אבל ישנה הבחנה נוספת המבוארת בדברי רבותינו, שעל אף שהדור נמצא במדרגה אחת, יהיו את אותם אלו שנמצאים במדרגה אחרת, ואותו אדם, גם אם הם לא היו נלחמים ג"כ היה לו הצלה גדולה, וא"כ, הם לא עזרו לו שום דבר, אבל "מי יאמר זיכיתי לבבי" שהוא יכול לחוש שהוא במדרגה שלימה כזו שאין לו שום צורך במדרגה השפילה של גבורת האיש כפשוטו. וכיון שאצל רוב בנ"א כמובן, יש להם איזשהו חלק מסויים גם בגבורת איש, כ"א כפי מדרגתו, ולכן יש לו מקום להכרת הטוב, אבל אדם שבאמת נמצא במדרגת בטחון גמור, ויתר על כן במדרגת אמונה גמורה וחלקי נפשו לא נפלו לשם, ממילא גם אין לו שום הכרת הטוב אליהם כי הם לא עשו לו כלום, אבל אצל רוב בני אדם אי אפשר לומר שאין להם חיוב הכרת הטוב כיון שיש להם חלקי נפש שנפלו לשם, ולכן מתעורר בהם לפעמים תחושת הגבורה שהיא ניצוץ של עבודה זרה וכדומה.
המשך שאלה: האם לאדם שיש בטחון גמור, לא יהיה לו הכרת הטוב גם לאביו ולאמו?
תשובה: שאלה נכונה מאד, אבל לעולם כל עוד שהוא מתלבש בגוף של חומר, הרי שהוא עדיין מתלבש בגוף של אביו ואמו, משא"כ כאן שהוא אינו צריך להצלה שלהם, כיבוד אב ואם זה מצוה דאורייתא לכבדם מצד שבפועל גמור סוף כל סוף הם אלו שהולידו אותו, ובפועל של החומר, זוהי צורת ההלבשה, ובוודאי שזה מתלבש בפועל על אף שזה הלבשה נמוכה מכח עולם החומר, אבל כאן, מי אמר שאם הם לא היו נלחמים, אותו אדם היה ניזוק - הוא היה יושב בביתו ואף אחד לא היה פוגע בו, והרי שהם לא הועילו לו שום דבר.
גם צדיק גמור אינו מופשט מן החומר חוץ מאליהו הנביא, וגם באליהו הנביא אם אביו היה חי - אם הוא חוזר ויורד לארץ - אומר החת"ס שהוא יכול לחזור בשתי צורות, או בלבוש הגשמי שלו או שהוא חוזר בלבוש של מלאך, וא"כ, כשהוא חוזר לארץ בלבוש של מלאך, באמת אין לו דינים והוא לא חייב אז בכיבוד אב ואם, כי הוא התפשט מן החומר, אבל אם הוא חוזר בלבוש של בשר ודם, הוא חייב בכל המצוות, כך אומר החת"ס וממילא הוא חייב גם בכיבוד אב ואם.
המשך שאלה: האם הכוונה היא מצד שנשאר לו ניצוץ שהוא עדיין מרגיש הכרת הטוב או אפילו אם הוא לא מרגיש את זה?
תשובה: על אף שבהגדרה פנימית בוודאי שזה נכון שיש הארה של ניצוץ כזה, אבל ההגדרה היא - בפועל הוא בא לעולם, ומצד כך, אלו הם אביו ואמו שהביאוהו לחיי עוה"ז. כלומר - ה'בפועל' הוא זה שמגלה לנו את מדרגת הדבר בגילוי, וכיון שבגילוי מדרגת הדבר היא שהם הביאוהו לחיי עוה"ז, לכן הוא חייב בכיבוד אב ואם.
שאלה: האם במדרגת המלחמה שבה צריך תפילה - שהיא למטה ממדרגת הבטחון - האם זה מדרגה שבה האדם בוחר אלא שהוא מסתייע כביכול מהקב"ה, או שזה למעלה מהבחירה?
תשובה: ההבחנה הפשוטה של תפילה היא מלשון "נפתולי אלקים נפתלתי גם יכולתי" כמו שרש"י ועוד ראשונים אומרים ש'נפתלתי' זה מלשון נתעקשתי, שנתעקשתי בתפילה, וזה מה שמדרגת תפילה נקראת בלשון כללית בדברי רבותינו 'עת מלחמה', ובעומק, עיקר המדרגה הזאת היא הנמצאת במדרגת פסוקי דזמרה שהוא מלשון לזמר עריצים כמו שאומרים רבותינו, שזה בעצם תפילה של מלחמה.
אבל הנקודה היותר עליונה שהיא מדרגת שמונה עשרה היא פותחת ב"ה' שפתי תפתח" שהיא בבחינת האצילות שהוא עומד לפניו יתברך שאז האדם הוא מעין משה רבינו ששכינה מדברת מתוך גרונו, ומצד כך, אין הכוונה שהוא מתפלל אל הקב"ה אלא זוהי תפילה שיסודה הוא למעלה ממדרגת מלחמה, וכמובן, מי שלא נמצא שם, אצלו שם היא עיקר המלחמה כי קשה לו לכוין שם מכח המחשבות הזרות. אבל במדרגה הזו - זה מה שנקרא בלשון רבותינו זה נקרא "הוא מדבר בעד עצמו" בבחינת מה שנאמר בקרא "דברתי אני עם לבי" - זה המדרגה העליונה של תפילה.
שאלה: מדוע בטחון עדיין מתייחס למדרגת המלחמה הנמוכה יותר ואמונה נחשבת למעלה ממדרגת המלחמה הזו?
תשובה: במדרגת בטחון עדיין האדם נמצא בתוך מדרגת מלחמה, כלומר, יש כאן עדיין מקום של חֶסר אלא שהאדם בוטח בהשלמה של החֶסר, אבל מצד האמונה השלימה, הכוונה היא שהאדם נמצא בתוך החושך - והוא לא חסר.
יש מי שיש לו חֶסר והוא מתפלל.
יש מי שיש לו חֶסר והוא בטוח שזה יושלם, אבל עדיין כרגע חסר לו, אלא שהוא בטוח שזה יושלם.
ויש מי שנמצא במקום שלא חסר לו כלל, אלו הם שלושת המדרגות שהוזכרו.
ובמדרגה השלימה של "אמונתך בלילות" היינו שהאדם לא רואה את החושך כחֶסר אלא כאופן אחד של גילוי, וכפי שנתבאר רבות במקומות אחרים ש"גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור" היינו שיש סוג של גילוי שנקרא אור ויש עוד סוג של גילוי שנקרא חושך, וכשהאדם דבוק במדרגת האמונה, החושך הוא סוג של גילוי, ובמדרגה הזו, כבר עכשיו לא חסר לו כלום. וכדוגמא מעשית - הרי "בן שמונה לחופה", האם אדם שהוא בגיל שבע עשרה, זה נקרא שחסר לו אשה, אף שוודאי הוא 'פלגא דגופא' והוא שרוי בלא תורה ובלא חכמה, אבל למעשה בהגדרה הדינית כיון שלא הגיע הזמן של 'בן ח"י לחופה' הרי שביחס לשלב הזה, הוא לא חסר, ורק ביחס לשלב הבא הוא חסר.
זוהי האמונה שהיא במדרגה של חושך, ששם אין מציאות מושגת אלא הכל קיים כמות שהוא, כמו שכשהאדם רואה שיש לו שבעה נקבים בראש, הוא לא רואה שיש לו שבע עניני חֶסר אלא הוא מבין שזה מקומות שדרכם יוצאים חושי הנשמה, והיינו שהתפיסה העליונה של נקב היא שהוא לא רואה את הנקב כחֶסר. - בתפיסה התחתונה נקב זהו חֶסר שבתפיסה הכי קיצונית זהו ה'נוקבא דתהום רבה', אבל בתפיסה העליונה של הנקבים, הם חלונות של גילוי, אופנים של גילויים, כדוגמת בית שאם הוא יהיה בלי חלונות הוא לא בית, וזוהי התפיסה של 'זכר ונקיבה בראם ויקרא את שמם אדם' שכשיש דבר בולט ודבר חסר, האדם לא רואה שלכל אחד חסר את הצד השני שלו אלא הוא רואה שזו תפיסת המציאות כמות שהיא לראות את כללות שני ההפכים כדבר שלם, כשרואים כל שני הפכים כדבר שלם הרי שלעולם אין חֶסר, זוהי האמונה שבבחינת חושך.
שאלה: אם זה הגילוי, א"כ מה שייך ציפיה למשיח?
תשובה: כפי שנתבאר כבר רבות במקו"א לכל אדם יש בכל הקומה שלו את הכל, וכל השאלה היא רק מה נמצא יותר בגילוי וכמה הוא נמצא בגילוי, ובמקום של מי שנמצא בתפיסה הזו, שם זה נקרא שהוא כבר זכה למשיח, אלא שהמקום בנפש עדיין מרגיש איזהו חֶסר צריך לצפות למשיח, ומקום הזה - אם זה "אחכה לו בכל יום ויום שיבוא" והוא בטוח שהוא יבוא, מאיר לו הבטחון, אבל אם הוא לא מרגיש את הבטחון שהוא יגיע אלא בבחינת "נתייאשו מן הגאולה", הוא עדיין מתפלל, אלא שאם זה יאוש גמור ח"ו, הוא כבר כופר.
שאלה: האם הבחינה העליונה של תפילת שמונה עשרה שנתבארה כעת, זוהי הבחינה שמוזכרת בליקוטי מוהר"ן שהקב"ה כביכול נותן לאדם את הדיבורים וזה בחינת רוח הקודש.
תשובה: מה ש'רוח הקודש' היא במדרגת רוח, ההגדרה של זה היא - שפע שנמשך מלעילא לתתא שזוהי התפיסה שנקראת רוח, והשורש של הדיבורים הללו יכולים להיות מהמדרגה העליונה אלא שכשהם מתפשטים לתתא הם משפיעים למלאות נקודה של חֶסר.
ונסביר בלשון ברורה - אם האדם מתפלל מדעתו שלו על נקודת החסר, הרי שהוא כבר נמצא בעצם תפיסת החסר, אבל אם זה בגדר 'נבואה קטנה' שנכנסה לפיו כדוגמת מה שמבואר בגמ' בברכות "השכים בבוקר ונפל לו פסוק לתוך פיו הרי זה נבואה קטנה", כלומר - זה נמשך מהמקום שלמעלה מהחסר וזה יורד בהגדרה כוללת, אל תוך מקום החסר.
וא"כ, יש את המדרגה שלמעלה מן החסר, יש את המדרגה שלמטה מכך שהיא מדרגת הבטחון, ויש אופן שזה יורד למדרגה של תפילה, אבל זה נמשך ממקום שלמעלה מן החסר אל תוך מקום החסר.
והרי שאם הוא במדרגה היותר עליונה, א"כ הוא דבק במדרגה שאין כלל חסר שכמו שנתבאר זוהי הבחינה של "לא עת תפילה הוא" שזה למעלה ממקום חסר כלל, והמדרגה שלמטה הימנה, שאף אם יש חסר, הוא בטוח שהחסר יושלם והוא איננו צריך להתפלל, ולמטה מכך שיש חסר והוא מתפלל להשלמת החסר.
שאלה: האם עבודת האדם היא להתחזק בכח האמונה ולבטל את כח התפילה או שיש צורך לאזן בין שניהם?
תשובה: האדם צריך להכיר את מדרגתו, היכן הוא נמצא, ולהתחזק ב'ואמונתך בלילות', וכן להתחזק בבטחון מעבר למדרגה שבה הוא נמצא עכשיו - לשלב הבא, ובמדרגה שבה הוא נמצא, בוודאי שהוא צריך להתחזק.
שאלה: למה הנסיונות האלו באים דווקא במלחמה ולא בשאר חלקים שצריך אמונה ובטחון כמו פרנסה ורפואה, הרי את ההתעוררויות על ה'כוחי ועוצם ידי' ישנם גם בשאר החלקים?
תשובה: זה בוודאי שבשעה שמתגלה מלחמה יש בה גילוי של מציאות חיים ומוות, אבל אם אין שאלה של חיים ומוות בגילוי, זאת אומרת שלא התעורר נקודת השורש, ובלשון ברורה - במקום שמתעורר חיים ומות, כלומר שהשורשים נמצאים בגילוי, וכיון שבמלחמה השורש של חיים ומות מתגלה, זאת אומרת שהשורש של התפיסה מתגלה ולכן זה מגיע לאמונה שהיא שורש הכל - "וצדיק באמונתו יחיה".
ועל אף שיש אופן שאדם שאין לו מה לאכול ימות, אבל ע"ד כלל זה לא נמצא בכזה מצב של גילוי וכידוע שגם אותם אלו שמתו ברעב, ע"ד כלל מתו מבושה, ולכן, בצורה מעשית, כשאדם בדור דידן יש לו קושי בפרנסה, אבל ע"ד כלל זה לא מצב שהוא ח"ו ימות יכול להיות שיהיה לו מכח כך נסיונות קושי בשידוכים וקושי בחינוך ילדים וכו' אבל זה לא שאלה של חיים ומות.
המשך שאלה: ובאופן של רפואה אם יש ח"ו סכנה.
תשובה: באמת ברפואה מתגלה אותו דבר כמו במלחמה, כל אדם שנמצא בבית חולים הוא מתמודד עם עריות, וכל אדם שנמצא בבית חולים, הוא תולה איזו תקוה ברופא והרי שחוזר שוב אותה התמודדות שישנה בגבורת האיש של אנשי המלחמה, זה מתגלה בפועל, וכל מי שעבר את זה יודע את זה טוב מאד...
שאלות בענין מהות ישמעאלים וחמאס
שאלה ברצוני לשאול שאלות בענין מלחמת ישמעאל כדי להורות לנו הדרך הישרה והנכונה בזה, לטובת כללות ישראל, ואני בתוך הגולה, בתוך הקהל. הנה זה עתה אנו נמצאים בתוך חושך גדול, שמעת פרוץ השואה ועת עתה, לא היה כזה בלבול הדעת בין שומרי תורה ומצוות. ורציתי לברר מעט מזעיר את סוגיא עמומה זו, ואתחיל עם שאלות בשורש הענין, עד למעשה. א. צריך בירור מהו שורש גלות ישמעאל, דנודע מחלוקת הקדמונים, דהקשו למה לא נמנית גלות ישמעאל בין ארבע גלויות, יש שמנו זאת בכלל גלות אדום, ויש שמנו זאת כגלות חמישית, והמהר"ל (בריש נר מצוה) כתב דהיא בכלל גלות פרס, מהו הגוון העיקרי של גלות זאת, והאם לאור המציאות שמלחמת ישמעאל שורשה באירן הדרה בפרס, יש לומר דנתגלה דזהו עיקר הגלות?
תשובה
השורש הפנימי – ערב רב. ולכך נקראים ערבים, אולם יש לה שורש בעמלק הנגלה בגלות מדי-פרס המן.
שאלה ב. שמעתי ממורינו, דבני ישמעאל שיצאו מאברהם, לא יצאו לגמרי לצד הקליפה, וכנראה כוונתו שהם מאמינים באלקים, ואינם כנוצרים המאמינים בשילוש, וכעין זה ראיתי ברמ"ק (אור יקר סוף פרשת לך לך) דכתב דיש לישמעאל י"ב נשיאים כנגד י"ב שבטים מצד הקליפה, והשר הממונה על כולם נקרא רהב חבירו של ס"מ, "וסוף חוזר בתשובה ומשמש את ישראל, בכלל אותם ששימשו את ישראל, והיינו ונתתיו לגוי גדול לעבדים, והיינו בשורה שנתבשר אברהם במה שאמר יהיה לפניך, ונתבשר על סופו שיהיה שמירה אל הקודש, סייג מבחוץ", ע"כ. וכן רמז לזה באור החיים (בראשית טז, ו) דכתב, דישמעאל דינו כבן האמה, עבד לישראל. ויש לשאול, האם זה נכון לומר שסתם ערבי שאינו עושה רע לישראל יהיה לו תיקון ויהיה משמש לישראל? או כיון דרובם ככולם שמחים ונהנים והם תומכים בפעולות המלחמה נגד ישראל, אזי זה בירורם שהם שייכים לקליפה? ויש בזה נפקא מינה למעשה, לענין ההסתכלות על סתם ערבי הבא לעבוד אצלנו, או ששומעים על צערם, אם הם כשאר יצורים מצד הסט"א, שדי בקצת רחמים, כמ"ש ורחמיו על כל מעשיו, וכמו שריחם הנביא אפילו על בני בבל ומואב, או שהם חשובים כבני אברהם אבינו הקרובים אל הקדושה במקצת.
תשובה רובם לקליפה, מיעטום לטוב.
שאלה ג. פלא גדול הוא הדבר, שהערבים שאינם מתפללים לאלוקים (הם נקראים ערבים חילוניים) אינם שונאים לישראל, ואילו הערבים שמתפללים חמש פעמים ביום לאלוקים הם שונאים לישראל ורצונם להרגם בכל דרך שעומדת לידם.
תשובה אומן שונא בני אומנותו.
שאלה ד. בהמשך לשאלה הקודמת, מה כוונת הכתוב עליך ברית יכרותו, הרי הם מאמינים באלוקים, והם אומרים שזהו רצון האלוקים, לכלותם מפני האדמה ח"ו.
תשובה שורש חיותם מברית קודש שנימולים, כדברי הזוה"ק.
שאלה ה. מהו שורש שנאת ישמעאל לבני אברהם? האם זו שנאה של בן אמה לבן הגבירה (וכנודע מדברי הרמב"ן על חטא עינוי שרה) וכמו שהם אומרים שהם מעונים תחת יד ישראל? או שזה רק תירוץ מן השפה אל החוץ, ושורש שנאתם היא כמו שאר שנאת האומות לישראל, הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב?
תשובה שורש שנאתם מפני שהם ערבים, ערב רב, ונגלה בהם אף חלק הטוב שבערב רב. עיין אות ב'.
שאלה ו. מהיכן נולד בדור אחרון כלי חמס בדרך פראית, שהיתה נחלת עשו "על חרבך תחיה", האם גנבו זאת מעשו על דרך שנאמר כלה שעיר וחותנו, או שזה גילוי עצמותם, שהם פרא אדם, רובה קשת.
תשובה כנ"ל, זה ערב רב, שכולל עשו וישמעאל.
שאלה ז. נאמר בכתוב ולא יזכר שם ישראל עוד, והנה בני ערב טוענים מן השפה ולחוץ, שאין להם שנאה כנגד ישראל בעצמם, אלא כנגד מדינת ישראל, כי הרי אפילו באיראן ובלבנון מתגוררים מיעוט קטן מאד של יהודים. האם זה רק שפת שקר הנכון לבני קדר, והאמת שהם רוצים להרוג את כל היהודים שברשותם (ואת כל היהודים שבעולם כמו המן הרשע) אלא שלפי שעה הם נותנים להם רשות לחיות מסיבה פוליטית? או שיש קצת ממש בדבריהם?
תשובה אין כמעט ממש בדבריהם.
שאלה ח. בהמשך לשאלה הקודמת, האיך עלינו להסתכל על דם ישראל שנשפך על ידם, האם עיקר כוונתם היא לרציחת ישראל, כמו שכל גוי רוצה בפנימיות לבבו רוצה להרוג יהודי (אלא שהוא צריך תירוץ טוב בשביל זה) או שעיקר מגמתם מגמה לאומית?
תשובה ערב רב שמתנגד לעם לבדד ישכון.
שאלה ט. האם בני ישמעאל הרוצים לכלותינו בפועל ממש, הנקראים חמאס, יש להם שורש רע בעצם, והם מנשמות עמלק, או שהם נשמות משורש הרע לפי שעה (כמו שהיו בני ירדן ובני מצרים הורגים בישראל במלחמות הראשונות אך לאחר זמן חזרו להיות בשלום)?
תשובה כנ"ל, ערב רב.
שאלה י. המציאות בזמננו היא, שישועת ישראל עוברת דרך אנשי הצבא, שרובם אינם שומרי תורה ומצוות, וחלקם וראשיהם מאמינים בכוחי ועוצם ידי, ונשאלת השאלה, היאך צריך לנהוג למעשה בזמננו בתפלה על ישראל, ויש בזה ג' דעות עיקריות (לפי פשוטו נחלקו בזה גדולי ישראל מעת זמן מלחמת השחרור עד ימינו). א. יש אומרים להתפלל על הצלת ישראל שלא יהרג שום יהודי, ושהצבא לא יצליח במלחמתו, ואף שזה תרתי דסתרי, הקב"ה הוא כל יכול. ב. יש האומרים להתפלל על הצלת ישראל בלבד, ולא להזכיר את ענין הצבא. ג. ויש אומרים שצריך להתפלל על הצלת ישראל על ידי הצבא (וכמו שמותר להתפלל על רופא גאה שיצליח במלאכת רפואתו).
תשובה אות ב'.
שאלה יא. האיך צריך להסתכל על החיילים שנהרגים במלחמה (גם בזה נחלקו גדולי ישראל), יש אומרים, שצריך להצטער עליהם כעל מיתת רשעים שנידונו באחד מארבע מיתות בית דין, שנאמר עליהם קלני מראשי, שאולי היו שבים בתשובה. ויש אומרים שצריך להצטער עליהם ככל מיתת יהודי מישראל, ואין לחלק בין יהודי ליהודי. ויש אומרים להצטער עליהם כעל מיתת מצילי נפש מישראל, והם כתינוקות שנשבו.
תשובה צער פשוט בלי שום חשבונות.
שאלה יב. נודע דברי הרמב"ן שיש חיוב מדאורייתא להתפלל בעת צרה, ולפי פשוטו מעת השואה ועד עתה לא היה עת צרה גדולה כזו (ומצד אחד אפילו מהיות ישראל לגוי ואכמ"ל). היאך צריך להיות ההנהגה לכתחילה למעשה – האם די באמירת כמה פרקי תהלים כל יום במשך כמה דקות, ושאר היום לעסוק בתורה? או שצריך לעסוק בבקשות ותפלות על כלל ישראל, או באמירת תהלים במשך חצי שעה לפחות? או שלכתחילה צריך לעסוק בתפלה שעה אחת?
תשובה עיקר הצרה היא רוחנית. ועל כל אחד להתפלל לפי כוחו ומעט יותר. ובעיקר להאיר אור של מסירות נפש, זה לעומת זה. שער הנו"ן דקדושה, כמו שנתבאר בהרחבה בספר שער הנו"ן.
בירור הערב רב
שאלה
ביחס למה שהרב כתב שהערבים הם ערב-רב, מה כוונת הדברים, עד היום חשבתי שערב רב זה שהגוף של יהודי ובתוכו נפש של גוי (וגם של ישראל)?
תשובה
ערב רב שורשם מאומות העולם.
ע-ר-ב - ר-ב
ענקים, רפאים, נפילים, גבורים, עמלקים.
ר"ת נגע רע.
אח"כ נכנסו ביציאת מצרים גם לתוך ישראל, אולם חלקם אינם בתוך כנסת ישראל.
עמלק שורשיו מצירוף עשו וישמעאל.
בערב רב יש חלק טוב, נצוצות טוב ש"נתערבו" ברע.
בערב רב שבתוך ישראל, הטוב הוא חלק ישראל שבו בעיקר.
בערב רב שמעמלק, הטוב שבו בעיקר שבא מישמעאל ועשו, ובישמעאל ועשו יש טוב שבא מאברהם ויצחק לישמעאל ועשו.
ולכן ערבים – ישמעאל, יש בהם ערב רב, וניצוץ טוב. המערב - אדום-עשו, יש בהם ערב רב, וניצוץ טוב.
ובא סנחריב ועירבב את כל האומות ולכן בכל אומה ואומה יש ערב רב.
ההבדל בין תקופת הקורונה למלחמה כעת
שאלה
ביחס מה ההבדל בין שני התקופות, שבתקופת הקורונה 'ננעלנו' בבתינו, ובמלחמה 'גורשנו' מבתינו? ולפי זה, מהי עבודתינו כעת?
תשובה
נעילה בבית – גילוי היחידה. גירוש מן הבית – גילוי א"ס, כמו בהר סיני, במדבר, אין גבולות כלל. והעבודה, לדבוק גם באור א"ס בלי גבול, ומאידך לדבוק גם בגבול, ברצוא ושוב. פריצת גבולות הארץ הוא גילוי של פריצת גבולות בשורש!
דור שבן דוד בא בו
שאלה
בגמ' בסנהדרין (צז ע"א) אמרו: 'דור שבן דוד בא בו, וכו', והגליל יחרב, והגבלן יאשם, ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו'. ובגהות הגר"א שם: מחק תיבת גבול, וכתב 'חול'. מה זה אומר?
תשובה
עיין תפארת ישראל (סוטה, ט, טז, יכין, או צד) וז"ל [גבי גליל יחרב], שלא דייקי בלשנייהו, ולכן לא נתקיימה תורתן בידם, ולא היה להם זכות תורה להגן שלא יחרבו (כעירובין, נג, ע"א), עכ"ל. ועיין הון עשיר (שם) ש"יחרב" היינו שהבתים חרבים.
אולם בתיקון אמרו (זוה"ק, ח"א, קיט, ע"א, ועוד מקומות) בשיתין ושית יתגלי מלכא משיחא בארעא דגליל. ואמרו (שם, ח"ב, ח, ע"ב) בארעא דגליל דתמן הוה שרותא דגלותא דישראל. וכמ"ש (ז, ע"ב) בגין דאיהו אתר קדמאה דאתחרבא באערא קדישא. ועיי"ש (י, ע"ב. רכ, ע"א).
ועיין ספר נבואת הילד (נבואה ג', ונבואה ה', ואגרת סוד הגאולה), ובפירוש שני לספד"צ, מהאריז"ל (ענין הגאולה). ועיין אמת ליעקב (מערכת עץ חיים, אות ר, אות ע"ד) בשם מהר"י אזולאי, שאף טבריה בכלל הגליל.
וזהו הגבלן יאשם, היינו מי שעוסק בגבול, וע"ש כן נקרא גבלן. ועיין רש"י שם. ותפא"י (סוטה, שם). וזהו ואנשי הגבול וכו', כי נפרץ כח הגבול ונגלה בלתי בעל גבול, כנ"ל.
אולם, מהצד התחתון, פריצת הגבולות הם סכנה נוראה, כי נאבד השמירה, וכל מרעין בישין רוצים לבוא ולינוק מן הקדושה, וח"ו לעקור הקדושה, היל"ת.
והוא בחינת משיח בן יוסף, כמ"ש שם, עיי"ש. בחינת יוסף – י-סוף. פריצת הסוף.
קטגוריות
