שאלה
בספר בלבבי משכן אבנה סוף חלק ג' מבואר בהרחבה לענין הצרות בעולם, ששורשם הוא מהגעגועים של ה' יתברך שקורא לנו שובו אליי !האם בצרות של תקופתנו שבאות ממידת הדין, כפי שנתבאר בשיעור, גם כן נכונים הדברים?
תשובה
יום הדין הגדול והנורא הוא בבחינת "תוכחה מגולה ואהבה מוסתרת", ובפנימיות לעולם הכל אהבה, אור אין סוף, שממנו נגלה הצמצום - שורש מידת הדין, אולם המניע והתכלית כולו אהבה.
שאלה
מה היא הסיבה שישנה מסירות נפש גם באנשים רחוקים שלאו דווקא הולכים בדרך התורה, ואף על פי כן עדיין הם מוסרים נפש, מה ההסבר לזה?
תשובה
מסירות נפש הוא לא דבר שנמצא במהלכי הדעת אלא הוא למעלה מן הדעת, והרי שאין שום הסבר להסביר את זה, כלומר, כשאדם מוסר את נפשו מחמת שיש לו ייסורים, האמת היא שהוא רוצה להיפטר מן הייסורים וא"כ, הוא לא מוסר נפש, רק הוא בוחר בדבר שהוא יותר קל בשבילו, אבל מה שאנו מוצאים שבני אדם מוכנים למות במלחמה כסדר בכל הדורות כולם, זה לא דבר שאפשר להסביר אותו בשכל אלא הוא במהלכים של למעלה מן טעם ודעת, כל מהלכי המסירות נפש אינם במהלכי טעם ודעת, ואם אדם מנסה להסביר את זה במהלכי טעם ודעת, זה כמו שאדם שואל שאלת 'מה לפנים' שהוא מנסה להסביר את זה בתפיסות שכליות ובאמת הוא לא יכול לעמוד על זה, וכמו כן כאן, אם הוא מנסה להסביר למה למסור נפש בתפיסה שכלית, כי בעומק זה למעלה מתפיסה שכלית.
השורש של זה היא בקדושה שבשביל לנצח במלחמה דקדושה מוכרחים מסירות נפש, אבל זה מתגלה גם בצד הנפול בכל סדר המלחמות שיש בעולם, מהשורש שהוא במלחמת ארבעת המלכים את החמשה שהיא המלחמה הראשונה בתורה וכן על זה הדרך בכל המלחמות שישנם בעולם, והרי ששורש הכוח של מסירות נפש מתגלה במה שבקדושה האדם מוכן למסור נפשו, וכשזה נופל למטה זה מה שמתגלה בכל המלחמות.
כל מלחמה היא בשביל לנצח, אלא בעומק אם היא מלחמה כשמה ואמיתתה, הנצחון האמיתי במלחמה יהיה רק כשהוא יבוא באופן שהאדם מוכן למסור את נפשו, ואף אם בפועל לא מסר נפש – יש מסירות נפש בכוח ויש מסירות נפש בפועל.
והדוגמה הברורה והפשוטה לדבר מצד הקדושה זה מדרגת חנוכה שהמלחמה היתה באופן של 'רבים ביד מעטים' שזה אופן של מסירות נפש, אבל הכוח הזה מתגלה בעומק בכל מלחמה, שבכל מלחמה מי שלא מוכן למסור נפשו לא יכול לצאת במלחמה, הרי מלחמה היא – או להרוג או להיהרג, וא"כ מוכרח להיות שזה מה שמונח בתפיסת המלחמה.
שאלה
בתקופה זו ישנה כרגע עלייה של יותר מ%400 בתקריות אנטישמיות ברחבי ארה”ב. וכעת, אנשים רבים מארה”ב שואלים, האם זה הזמן לעבור לארץ ישראל? האם יש לרב מה לומר יותר ממה שהרב כבר כתב בעבר[1]?
תשובה
נתבאר כבר ש”המושכל ראשון” של כל יהודי צריך שיהא לגור בארץ ישראל. אולם “המושכל שני” נצרך בדיקה בכל הפרטים, כגון באופן שצריכים לו רבים בחו”ל, וכן אופן גידולי הילדים והמוסדות עבורם. וכן ביטחון לעומת השתדלות בפרנסה. ומי שיזכה למסור נפשו על הדבר, אשריו.
ובודאי בעת זו שהקב”ה מזעזע את עולמו ומעתיקו ממצב למצב ללא הרף, ראוי לכל יהודי לשוב ולשקול מחדש את העלייה לארץ ישראל. מן הדין אין לחוש כלל לסכנת המלחמה, והבוטח בה’ חסד יסובבנו. ובפרט שבחו”ל הופך להיות לאט לאט יותר מסוכן.
עלייה זו צריך שתהא ממקום נקי וטהור, לעלות לארץ ישראל הקדושה, ללא כל חיבור לשלטון וכל ענפיו. כי בחו”ל חלק גדול מן העבודה לא להתחבר לעכו”ם, אולם בארץ ישראל עיקר העבודה לא להתחבר לערב רב.
ובשעה זו, שעת מלחמה, נעשה שלטון הערב רב מחד חלש יותר, כי רבים ראו כיצד אי אפשר לסמוך על כוחם וחילם, ורק הוא ית”ש שומר ישראל, ורבים רבים אף שאינם שומרי תורה ומצוות, נחלשה אמונתם מאוד בשלטון מפני כך. וזהו חלק מן הבירור הזך. ובכל השנה האחרונה כח השלטון נחלש ומתפורר, ולכך עתה הם קוראים לכך “מלחמת התקומה”, עפ”ל. וכבר לפני כחמש שנים, ע’ שנים אחר קום מדינתם, החלו מלחמת אחים זה בזה, ונתחזק בפרט בשנה האחרונה, עד כדי הירוס מוחלט. וכבר הגיד כן החזו”א, שמדינה זו עתידה להתקיים כשבעים שנה, ועתה הם מנסים להקימה מחדש כאילו מתוך אחדות, אולם כבר עתה האחדות שהחזיקה לזמן מועטת, הולכת ונחלשת ומתפוררת.
אולם מאידך, להיפך, חלק מן הנקראים חרדים, דבקים יותר ויותר בערב רב, כי חושבים שעתה הוא “מצוה” להצטרף עמהם להגן על יושבי ארץ הקודש, וחלקם (כאלפים) ניסו להצטרף לצבאם וללחום יחד עמם, ויותר מאלף כבר נכנסו בפועל להיות חלק מן הצבא. וחלקם החלו לומר תפלה בבית הכנסת לשלומם, וחלקם שולחים להם כספים של צדקה, או אוכל ושאר מיני מתיקה וכל צרכיהם. וכן מצמידים לכל בחור או אברך שם של חייל שילמד ויתפלל עבורו. ואף שראוי להתפלל על כל יהודי, זהו גופא שורש הערב רב, תערובת, שמחד זהו הצלת יהודים – יהודי, אולם מאידך נקשר מעשית ונפשית לכח הערב רב, שהרי כל צבאם בנוי על עקירת הדת, ולכך קוראים לו “כור היתוך”, להשוות את כל החברה, ובמוצהר דעתם על ידי זה לחלן את החרדים, והדברים ידועים לכל מי שמכיר מעט את הדבר. ועל ידי זה נתחזק הקשר עם הערב רב מאוד מאוד. וזהו בירור נוסף שנעשה בצד הקלקול רח”ל, שלובשי “שמונה בגדים” נעשים שותפים בפועל “ובלב” לערב רב, ונראה להם מצוה גדולה. ויש עוד פרטים רבים של תערובת עם הערב רב, וידוע לבקי בפרטים.
ולכך נצרך לעלות לארץ ישראל בקדושה וטהרה, ללא כל עירוב כלל עם השלטון, אלא רק להיות בביתו של מלך, וכאן, יש שמירה גמורה, “ארץ אשר עיני ה’ אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה”, והיינו השגחה פרטית לשלמות תיקון כל אחד מישראל, שכל אחד יגיע לתכלית תיקונו באופן הראוי לו. ומצד האדם נצרך לעבוד לפני ה’ בארצו, בטהרה ובקדושה בתמימות ואמונה, ובעסק התורה כפי כוחו.
שאלה
האם שייך להוכיח את עם ישראל ולהשיבם בתשובה על נושא המדיה שיפרשו ממנה ועל ידי כן להצילם?
תשובה
מצידנו, שייך לעורר בחיצוניות מאוד מאוד מאוד. עומק מהות הדור בלשון הכי ברורה בלשון רבותינו, זהו 'דור שכולו חייב'. האם יש יחידים שניתן בכוחנו להצילם? התשובה היא: כן! האם שייך בכוחנו להציל את הדור? התשובה הברורה והכואבת ביותר שישנה היא: לא לא לא.
אין בכוחנו להציל אותם, הוא ית"ש בכוחו שהוא אין סוף הוא יכול להציל, והרי שאנו מצפים שהגאולה תהיה בבחינת "ברחמים רבים אקבצך", ולא באופן של "בחימה שפוכה אמלוך עליכם", כאמור בלשון הפסוק (יחזקאל כ' ל"ג), אבל כלפי הנהגת הכלל זה לא תלוי כבר בידינו. ועולה א"כ, שכלפי הנהגת הפרט התשובה היא כן, וכלפי הנהגת הכלל התשובה היא לא.
ובעומק יותר, כל הנהגת ה' בדורות הללו אינה דרך ממוצע בין נברא לבורא, אלא עיקרה הנהגה שהאדם עומד ישר מול הקב"ה, וזו התנוצצות מאור דלעת"ל, שלעת"ל לא יהא כבר צורך במלאכים וממוצעים אחרים בין הנברא לבורא, והנהגה זו כבר בתוקפה כבר עתה. וזהו שאמרו בשלהי סוטה, אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.
שאלה
האם הנהגת ה' של ההעתקה לימות המשיח ולעוה"ב שהתחילה בתקופה זו, היא היא הנהגת היחוד שהוזכרה בספר דעת תבונות?
תשובה
בודאי שכן. זה בעומק הנהגת הכתר שהיא מורכבת מפרצוף 'עתיק' ומפרצוף 'אריך', וכמו שנתבאר, היה את הזמן שהאיר יותר פרצוף 'אריך' והאיר יחד עמו גם 'עתיק', אבל כשמגיעים לשלב הנוסף, הרי שיש עליה מ'אריך' ל'עתיק', 'אריך' עיקרו שייך לשית אלפי שנין, וזה עיקר קומת האצילות, אבל 'עתיק' עיקרו הוא מלכות דא"ק,
ועולה א"כ שיש כתר, ובו יש שתי חלקים וכהגדרה הכוללת חלקו העליון זהו 'עתיק' שהוא הסיפא דאדם קדמון שיורד לאצילות, ויש את החלק השני שהוא כבר הרישא של עולם האצילות שהוא אריך אנפין, אז כאשר הסדר הוא מתתא לעילא, הרי שקודם עולים ומגיעים לאריך אנפין ובתקופתינו – זה כל ההנהגה שהתגלתה בעיקר בשנים הקודמות שהאריכות של "ברחמים גדולים אקבצך" הורגשה במה שהגיעו כאן מכל הגלויות לארץ ישראל, ועל אף שזה התלבש בסטרא אחרא כמו שהאריך החפץ חיים, ולא זכינו שזה יהיה באיתגליא באופן של קדושה, שאמנם חזרו לארץ ישראל אבל באופן של מינות, אבל עדיין התגלה "ברחמים גדולים אקבצך",
אבל לאחר ההנהגה הזו שהיתה שבעים שנה, חוזר ומאיר ה'עתיק' עצמו, וה'עתיק' עצמו עיקרו הוא רדל"א, ששם עיקר הנהגת היחוד,
ועל אף שבהגדרה הכוללת הנהגת היחוד מתגלה בכל הכתר וא"כ הוא כולל גם את אריך אנפין וגם את עתיק. אבל מצד אריך אנפין זה נגלה באופן של רשע וטוב לו, שרשע וטוב לו זה מדין 'מאריך אפיה וגבי דיליה', אבל כשזה מתגלה מצד מדרגת העתיק – שם זה כבר ברדל"א בעצם, כלומר – זוהי הנהגה שהיא בלתי מובנת, והרי שהנהגת היחוד היא לא מתגלה רק מצד מאריך אפיה, באופן של ארך אפים אף לרשעים, אלא היא מתגלה מכח המדרגה היותר עליונה שזה 'רישא דלא אתידע' בעצם, כאן מונח המעבר מהנהגת האריך להנהגת העתיק, אלא שכיון שסוף כל סוף שניהם יחד מרכיבים את ספירת הכתר, לכן כשזוכים, בתוך ה'עתיק' עצמו גם כן משמש ה'אריך' ומכח כך יש מציאות של חסד ורחמים,
אבל מ"מ, עיקר ההנהגה היא ברורה, זוהי הנהגת זמן של מעבר מהעולם הזה לעולם הבא שזה הנהגת העתיק, וזה מה שיהיה עד אחרית הימים במהרה בימינו אמן.
שאלה
איזה ציור אפשר לצייר עדיין שגם בתקופה זו הגאולה תהיה ברחמים?
תשובה
כל ציור הוא מלשון צר, ואילו הגאולה לא באה בציור, אלא היא באה באופן שלמעלה מהציור, היה באה באופן של 'אין סוף', ו'אין סוף' אין לו צרוּת (מלשון צר). אין שום אופן להבין בהגיון שכלי איך הגאולה תבוא ברחמים, זה למעלה מטעם ודעת, עצם הנידון לנסות לדון איך הדבר יכול להצטייר, זה לנסות לצמצם את האור, כי האור לא יגיע ממקום מצומצם, ואמנם כשהוא ירד למטה בסוף, זה יהיה בבחינת 'כשהוא רוצה משרה שכינתו בין שני בדי הארון' (תנחומא ויקהל ז'), אך עכשיו זה לא מצטייר, הוא אור שנמצא למעלה מכל נקודת ציור.
הדבקות השלמה בו, בקב"ה, היא מופשטת מצורה, הרי הוא ית"ש אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, ושאר צורות. ומכיוון שאור הגאולה הוא אור ישר ממנו ית"ש, לכך אי אפשר לנברא לציירו.
ולכן עיקר העבודה היא צפייה ותקווה ובטחון בגאולה, שעל ידי זה האדם נדבק באור הגאולה הכמוס עמו ית"ש, ואינו נדבק רק בהתפשטותו – איך יתראה לבסוף למעשה. והבן שעל ידי צפייה תקוה ובטחון בגאולה, הוא דבוק בו ית"ש ממש, אבל אם הוא מנסה לצייר זאת, הוא כבר נחסר את אור הדבקות הזו.
שנזכה שיהיה באופן של רחמים בעזרת ה'.
שאלה
האם חוץ מכלי הטכנולוגיה וכן מה שהערב רב שולטים, יש עוד גילוי של שער הנ' שצריך להזהר ממנו?
תשובה
כל העולם זה שער הנ', רק שבמקומות הללו הגילוי של זה הוא בתוקף ומשם מתגלה שורש כח התערובת, אבל הכל זהו תערובות בכל צד ובכל פינה, וא"כ, צריך להזהר מכל העולם בכל דבר ובכל ענין.
שאלה
האם אפשר להרחיב את תודעת המעבר בין העולם הזה לעולם הבא?
תשובה
נתנו דוגמה מאוד פשוטה, אדם שמכר את הדירה והוא יודע שעוד שבוע הוא צריך לפנות אותה, והרי שכשמגיעה המשאית למטה, הוא בתודעה של מעבר, זה התודעה בחוש ברור.
שאלה
כיצד ניתן להסביר זאת לכלל הציבור?
תשובה
מה שנאמר רחוק מאד מרוב בני האדם, אבל זו היא האמת הנקיה, כל אוזן תבחר מה שהיא יכולה לקחת כל אחד לפי ענינו, אבל זו האמת, במציאות, עד שהאנשים לא רואים את הטיל כמעט נופל על הבית, הם לא חושבים שהם עוזבים...
שאלה
לכאו' יש כאן תמיהה גדולה, כי הרי ישנם רק מעט כאלו שמבינים את עומק הדברים שנתבארו בשיעור, ולכאורה אם זו המטרה של הבורא, זה אינו גלוי לכל עם ישראל, ואיך יתכן שהקב"ה מגלה בנעלמות כ"כ את הנהגתו בעת הזו באופן שזה נגלה רק לחלק קטן מאד מעמ"י?
תשובה הנהגת היחוד בכלל והנהגת עתיק בפרט היא הנהגה נעלמת, בלתי מושגת, אולם לאחר שמסבירים לאדם, היא נקלטת במהלכי שכל. איך יהא המעבר בדיוק בכל פרטיו איננו יודעים, אולם בכל שלב ושלב נוכל להבין לפחות במקצת מאיזה בחינה בעתיק הוא בא, כי הוא לא בא באופן של סדר, זה אחר זה, "אריך", אלא באופן של דילוג, סדר נעלם שמובן אחר שבא, מהו הסדר, כדוגמת "פתרון מראה הנבואה" שבא אחר ראיתה, כמ"ש בספר קל"ח פתחי חכמה.
שאלה
הרי גם גדו"י לא אומרים בגילוי שהיא עת צרה ששונה מצרות אחרות שהיו, ואמנם מזכירים שהם חבלי משיח, אך לא באופן מוחשי וברור כפי שהרב מלמד אותנו שהוא בבחינת העתקה?
תשובה
כל חכם מדבר בדברי תורה לפי שורש נשמתו, וכפי ערך גילויה, וכן בענין זה.
שאלה
האיך יגיע התיקון שעמ"י ישוב אליו בתשובה ויזכה לעוה"ב שהוא כולו רוחניות?
תשובה
התיקון השלם יהא בנעלמות, כדוגמת לידת משיח מלוט ובנותיו.
מבט פנימי על השבויים
שאלה
רבים הם השואלים, מהו המסר הפנימי שהקב"ה רוצה להראות לנו על המצב של שבית השבויים, ואיזו העבודה זה מחייב אותנו?
תשובה
כאשר רח"ל נשבו כ240 שבויים, כמנין עמלק שעולה 240, מנין שבויים שלא היה כן מאז שוב רוב בית ישראל לארץ ישראל, הלא הוא בת קול מקול ה' הקורא לנו "לשוב" אליו ית' שמו.
שביה נקראת כן מלשון שכל הנמצא בשביה כל תשוקתו אינה אלא "לשוב" למקומו ולחירותו.
עתה שרח"ל נמצאים בשביה רבים, ותולדת כך שחלק גדול מן השיח בין בני אדם הוא בענין "שבי", זה התגלות פנימית שכל יחיד ויחיד צריך לחוש את צער השכינה הנמצאת בשביה וכל בית ישראל עמה. וכשם שאלו שנמצאים בשביה וקרוביהם וכו' כמעט כל תשוקתם וכל מחשבתם "לשוב", כן צריך להתעורר בנפשנו שכל עיקר תשוקתנו תהא לשוב אליו ית"ש, לשוב מאותיות שניות ש-ב, לאל"ף, אלופו של עולם.
והשבויים נחלקים לשלוש. חלק ששבו וישובו בע"ה. וחלק ששבו מתים רח"ל, וחלק רח"ל שלא שבים ה"י. כן כל יחיד ויחיד צריך לברר נפשו שלא יהא רח"ל מאלו שאינם שבים כלל ונכללים בעמלק וערב רב, וכן שלא ישוב ח"ו כשאין בו חיות, אלא לשוב חי לדבוק בחי החיים ב"ה.
'משנכנס אדר, מרבין בשמחה'
שאלה
אמרו חז"ל (תענית כט ע"א) 'משנכנס אדר, מרבין בשמחה'. והשאלה היא, כיצד אנו יכולים לשמוח עכשיו בתקופה של המלחמה הנוכחית?
תשובה
מחד, יש צער עמוק וגדול וכבד מנשוא על צרתם ישראל, בנפש, בגוף, ובממון, בחוסר קביעות, ובאי וודאות. אולם, צער זה אינו אלא מעט מזעיר ביחס לצער הרוחני של השקיעות בנו"ן שערי טומאה, ומצער הנשמות הן בעולם הזה, הן בעולם העליון, והן מצער השכינה.
מאידך, אנו נמצאים בתהליך של "מחריבן", שית אלפי שנין הוה עלמא – וחד חרוב, וכבר מתחיל להתגלות ה'חד חרוב' שמחריב את עולמו בכלל, ובפרט חורבן השלטון בארץ הקודש, שזהו תהליך של החרבת שלטונם בכלל, וכמדינה בפרט. ועל זה אמרו (משלי יא י) "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים – רִנָּה". ועיקר השמחה על התגלות האור הפנימי של שער הנו"ן דקדושה, שמכוחו נגלה כל התהליך. וככל שהאדם יותר דבק באורו ית"ש ובתורתו, ובפרט בשער הנו"ן דקדושה, כן גדלה שמחתו.
מחד אין זמן יותר עצוב מתקופה זו, אולם מאידך אין זמן שמח כתקופה זו שמאיר יותר ויותר אור א"ס שהוא תקותם וכיסופם של הנשמות.
וזהו אדר, סוף השנה, סוף הגלות, ומסמך גאולה לגאולה, כמ"ש במסכת מגילה (ו ע"ב). ובאדר שהוא סוף השנה, סוף הגלות, נגלה "שחוק" ושעשוע, ועיקר עבודתינו לעסוק בתורת שעשועים. כי כל סוף הנראה כגבול, קצבה, מדת דין, די-ן, ומשם שורש כל הצרות והייסורים, כאשר תופסים זאת כשעשוע, אזי הסוף אינו סוף כפשוטו, אלא תחילת תנועה לצד הנגדי, וחוזר חלילה, שעשוע, וזהו שורש כל הדינים ומיתוקם, לראות כל סוף וגבול כחלק מתנועה של שעשוע. וזהו אורו של משיח.
וכך יש לראות את הצרות בדור זה, במבט של שעשוע, שזהו המבט הפנימי. אולם על מנת לזכות לכך, נצרך תחלה לראות את הייסורים כמידת דין מתוחה, ולשוב בתשובה שלמה לפניו ית"ש ולדבוק בו ית"ש ובתורתו במעמקי נפשו, ואזי זוכה לראות הכל כתנועת שעשוע, שזהו אורו של שער הנו"ן, מלשון נ-ע, תנועה של שעשוע.
אשרי מי שיזכה להשכיל את הדברים, ולקנותם קנין גמור בנפשו, ואזי הוא חי ב"שעשועי המלך", מלכו של עולם, ומתוך כך הוא משפיע שפע רחמים וטובה על כל בני דורו, להצילם מכל צרה וצוקה, ולמשוך עבורם אור רחמים גדולים, ומתוך כך לסמוך גאולה לגאולה.
תוספת לתשובה
הדר קיבלוה בימי אחשורוש (שבת, פח, ע"א), בבחינת "בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע" (תהלים, קיט, טז), "תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי" (שם, עז). וזהו מצות ימי הפורים, בבחינת "מִצְוֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי" (שם, שם, קמג). והתורה שתחלה ניתנה במדת הדין – כפה עליהם הר כגיגית (שבת, שם), נגלה עתה שעשוע, כי הקצה והגבול, שהוא הדין, נגלה כתחילת תנועה לצד ההיפך. ודבר זה נגלה במגילת אסתר, שעלייתו של המן הנראה כקצה הדין, נהפך לשעשוע. וזהו דן, ב"פ, דן-דן, נהפך לנדנדה. והבן היטב.
ונגלה בחודש אדר, שהוא מזל דגים, ובו נגלה בחינת "לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ" (תהלים, קד, כו), בחינת שעשוע, כמ"ש הגר"א בספד"צ (פ"א, ד"ה ושעשע יונק).
ושורש השעשוע, בתנועת הא"ס ב"ה, כמ"ש בעמק המלך (ש"א, פ"ה) וז"ל, א"ס ית"ש, היה מתנועע בעצמו, ומבהיק ומבריק בהעיגול, מתוכו אלא תוכו, ואותו הנענוע נקרא שעשוע, ומאותו השעשוע מחלקי עצמו אל עצמו, נולד ממנו כח שיעור החקיקה של האותיות, היא התורה, הנמצאת בכח גנוז בהאלפא ביתות, וכו'. ולפי שא"ס ית"ש, הוא פשוט בתכלית הפשיטות, כל צד תנועה, הוא מוליד חום, באופן שמהשעשוע הזה הוא "שיעור כח הדין", עיי"ש. והבן שחודש אדר מגלה את שורש הדין, שהוא שעשוע. ונגלה בתורה, כמ"ש (משלי, ח, ל) "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת", ובשורש התורה נתגלתה משעשועיו ית"ש, כמ"ש בעמק המלך. ועיין נובלות חכמה ליש"ר (עלה ב'). ולשם (הקדו"ש, שער הפונה קדים, פ"א).
ואור זה נגלה במקצת בכל חצות לילה, שהקב"ה משתעשע עם הצדיקים בגן עדן, כמ"ש בזוה"ק (ח"ג, קצג, ע"ב). ועיין שער המלך (שער יד, פרק קכו). ופרדס רימונים (ש"ח, פרק יט). ופע"ח (שער תיקון חצות, פ"ב). ובכללות, כל יחוד נקרא שעשוע, חיבור חתן וכלה, בסוד מחול שרוקדים בו.
והוא בסוד עיגול, מחול, נעוץ סופן בתחילתן. אולם בסוד יושר, זהו נענוע - שעשוע, חוזר לתחילתו ביושר.
[1] וזה לשון התשובה שנכתבה בעבר (שו”ת שאל לבי, שאלה תקנ”ט. ועיין עוד שם בשאלה תקס”ד):
שאלה עם עלייתה של האנטישמיות ברחבי העולם ופיגועים, ואנטישמיות עכשיו בממשל האמריקאי, איך אפשר לדעת אם בורא העולם שולח מסר לעם היהודי מחוץ לישראל לעבור לארץ ישראל? איך ידעו היהודים בגולה מתי הגיע הזמן לעבור לישראל?
הנסיבות שונות עכשיו מכפי שהיו לפני המלחמה, אך כיצד יש לראות את האנטישמיות הגוברת, ואיך ה’ שופט את מי שכאשר הגיע הזמן לעזוב את הארץ עדיין מתגוררים בחו”ל בלי לעבור לארץ ישראל - כולנו שמענו סיפורים על אלה שיכולים היו לעזוב את אירופה לפני המלחמה וחיכו זמן רב מדי.
תשובה המצב הפשוט (מלבד נידון מצות ישוב א"י, גדרה וזמנה) שנפש ישראל חושקת להיות בפלטרין של מלך, לחיות בקרבתו. ולכך פשוט בכל עת ובכל שעה ש"המושכל ראשון" הוא לגור בארץ ישראל.
אולם במושכל שני ישנם סיבות נוספות. כגון צדיקים שפחדו להיות בקדושה זו בבחינת קרבת הארון שמכלה את נושאיו. או מפני השפעה לצאן מרעיתם, ושאר זיכוי הרבים. או אצל שאר בני אדם מפני תלותם בהשתדלות לצורך פרנסתם לפי מדרגתם, וכן חינוך הבנים ובנות, כל אחד לפי ענינו. ופעמים לצורך קיום כבוד אב ואם, ופעמים צורך חברתי-קהילתי, שאדם מרגיש שחיותו במידה רבה תלויה בחברה-קהילה. ועוד ועוד כיוצא בזה.
המאורעות האחרונים הם בת קול לעורר את ה"מושכל ראשון", שיהא תקיף וחזק מאוד. ואח"כ לשוב ולשקול במושכל שני עוד פעם בישוב דעת ובקשת אמת אצל כל יחיד ויחיד מה ראוי לו לעשות למעשה.
קטגוריות
