עשרת ימי תשובה
תגובה לשאלה: המציאות היא שכשמשוחחים בשיחות פנימיות עם אנשים על עבודת ה', מבינים שהמקום שהאנשים נמצאים בו שהם אינם מוּדעים לעצמם וזה דעה שאינה שייכת בהכרח לעבודת ה' אלא היא דעה הרבה יותר קדומה שגורמת ממילא שגם העבודת ה' שלהם אינה יכולה להיות מדוייקת.
שאלה: האם ישנה איזושהי קבלה מעשית שיכולה להביא את האדם לידי שינוי?
תשובה: נחזור ונחדד – בוודאי שראוי שלכל אדם ואדם תהיה קבלות מעשיות קטנות בפועל – לא באנו בשיעור לשלול את זה אלא ליצור לזה גם פנימיות, אבל בוודאי שנצרך גם קבלות מעשיות קטנות בפועל, כך הורונו רבותינו וכך בוודאי צריך לעשות.
אבל במקביל לכך, האדם חייב לפתח מוּדעות, כל מי שהכיר את רבותינו בעלי המוסר הפנימיים[1] יודע שהיתה אצלם מוּדעות, בשקול דעת עדין ועמוק. והרי שהשלב הפנימי הנצרך לאדם במקביל לנקודות המעשיות, היא לבנות מוּדעות, זה התשתית הראשונה הנצרכת, וכפי שהוזכר. בלילה מדי פעם כשלא נרדמים להתחיל ליצור למעשה את התהליך של המוּדעות, ולצורך כך, נצרכים לפחות כמה חודשים בכדי שהאדם יגיע למוּדעות ראשונית – אבל בשביל זה הקב"ה נתן לאדם שבעים ושמונים שנה בכדי לנצל אותם בצורה הזאת.
שאלה: מי שעבר בחייו הרבה כשלונות ולא היה כפי שהוא רצה להיות, איך הוא יסתכל על זה בצורה אמיתית כלי להתייאש.
תשובה: שאלה נכונה מאד, והתשובה הברורה – לאדם יש עין ימין ועין שמאל, ובלשון הגמ' זה נקרא עין טובה ועין רעה, יש לו עין שהוא צריך לראות בה את הדברים הטובים שבו, ויש לו עין שהוא צריך לראות בה את הדברים הרעים שבו, וכמובן, אסור להסתכל רק על צד אחד, ולכן, אחרי שהאדם הסתכל בעין שמאל וראה כשלונות – עכשיו ראוי שהוא יסתכל בעין ימין ולראות מה הם ההצלחות, ולפי"ז לקנות מבט היקפי כפי שדובר בשיעור, מהי הנקודה שהאדם הזה הכי מוצלח בה, וממנה להתחיל את כל הבנין, - ורק לאחר שהאדם הזה יהיה חזק מאד, אז הוא יחזור לנקודת החסרונות ולטפל בהם, אבל ההתחלה היא מהנקודה הטובה החזקה שיש לו.
שאלה: הרי כידוע מדברי רבותינו ראוי שכל אחד יחיה את היום שבו הוא נמצא כאילו זה היום האחרון בכדי שינצלו כראוי, וא"כ איך אפשר לתכנן תכנית עתידית אם מסתכלים שזהו היום האחרון.
תשובה: שאלה נכונה מאד מאד, - יש באדם שני מבטים, יש לאדם מבט של עכשיו – של ההווה והרגע הזה כדברי רבותינו שהזכרתם שאין לו אלא את היום הזה ואת השעה הזו וכדומה, אבל מצד שני יש לאדם תמיד מבט תכליתי בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה, וצריך שיהיה לו לאדם את שני המבטים, ודוגמא לדבר באופן חושי – כל אדם שמנהל משק בית הרי יש לו בעצם שני חשבונות בעניינ הכספים, יש לו חשבון כספי ביחס ליום-יום שבו הוא חי, ויש לו עוד חשבון חסכון לזמן שיתחתנו הילדים או בשביל שיהיה לו ממה לחיות לעת זקנה, והוא מנסה לא לערב ביניהם, כי אם הוא יקח מהכסף של החסכון ויכניסו לחיי היום-יום, הרי שבהווה הכל יתבזבז, וכן להיפך אם הוא יקח כסף מחיי היום-יום ויכניס יותר מדי לחסכון, הוא יחיה בחיי עניות וזה אינו ראוי, והרי שיש לו שני כיסים כביכול, כיס אחד להווה כפשוטו וכיס אחד לעתיד הרחוק.
וכמו כן בעומק בנפש, יש לאדם שתי כוחות של הסתכלות, הסתכלות אחת על ההווה, והסתכלות אחת על כל העתיד.
ונחדד למעשה – לאורך היום כולו, האדם צריך לחיות כל רגע במבט כזה שאין לו אלא את היום הזה ואת השעה הזו, אבל בזמן של חשבון הנפש, אז הוא צריך ללבוש 'משקפיים' אחרות, ולהסתכל על כל טווח החיים כולו, - ורוב האנשים שטועים בנקודה הזו שדוברה, הם נופלים כיון שלאורך כל היום כולו הם מסתכלים על התכלית, ואז הם מאבדים את ההווה כי הם לא עוסקים בהווה אלא בעתיד, ואת העתיד אין להם, ובאופן הזה החיים עברו, כי אם אין להם הויה, אין להם עתיד...
וא"כ, לאורך היום אין עסק האדם אלא בנקודות הפרטיות שבהם הוא עוסק, ורק בזמן חשבון הנפש, בזמן קניית המוּדעות שעליה דובר – אז, לא עוסקים רק בהווה אלא מסתכלים על כלל החיים.
שאלה: כל כמה זמן צריך לעשות חשבון הנפש למעשה.
תשובה: רבותינו כתבו שיש ד' זמני חשבון הנפש, כל לילה, ערב שבת, ערב ראש חודש ובסוף השנה, - זו כהגדרה כללית מאד, ולמעשה – בוודאי שראוי שהאדם יעשה חשבון הנפש בכל יום דקה או שתיים לחשבון באופן כללי אם הוא עשה היום טעויות, אבל חשבון הנפשה רחב שעליו דובר בשיעור – זה כשהנפש פתוחה, - אם נחייב את האדם לעשות חשבון נפש של מוּדעות כל לילה, זה דבר והיפוכו, כי המוּדעות באה מרוגע, משלווה, מפתיחות, ואם חייבים 'לעשות' מוּדעות הרגע זה לא שייך, - לפעמים הנפש פתוחה אבל לפעמים היא טרודה, לפעמים היא עמוסה ולפעמים היא חסומה, ואי אפשר לפעול כך.
וא"כ, חשבון הנפש המעשי הקצר, צריך כל יום במשך דקה-שתיים לחשבו באופן כללי, האם עשיתי היום משהו לא בסדר, ואם היה משהו לא בסדר, עושים עליו תשובה ומשתדלים להימנע ממנו, אבל חשבון הנפש הפנימי של המוּדעות זה תלוי בעיתות רצון, אלא שאם עובר על האדם זמן ארוך שהוא לא עושה אותו. זאת אומרת שהוא התרחק מהכיוון של החיים, אבל זה יכול להיות שלפעמים אדם עושה אותו שוב לאחר שלושה ימים, ולפעמים רק אחרי שבועיים או אחרי חודש – לפי פתיחות הנפש.
(נמסר לבנות סמינר 'נווה ירושלים' בעיר הקודש ירושלים).
[1] וזכיתי לשמוע בישיבת פוניבז' מהג"ר גרשון אדלשטיין זצ"ל שהיה תלמיד של הרב דסלר זצ"ל שהעיד בפני וכן בפני רבים אחרים שהיו בצל הרב דסלר מודעות עצמית גבוהה מאד.
קטגוריות
