שאלה:
שאלה: מה יעשה אדם אם אינו מרגיש שום קדושה או שמחה או חיות מהמצוות יום יום שהוא עושה, כגון מהנחת תפילין וטלית וכו', מה העצה לתקן זאת?
תשובה:
רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה מצוות. דברי הרמב"ם הידועים שיש לבחור מצוה אחת שהיא קרובה איליו ויקיימה בשלימות, ועל ידי כן יזכה לעוה"ב. כשמעתיקים הדברים לקומת ההרגשה שבנפש, לא כל אדם מרגיש האופן העליון של כל המצוות. העצה היעוצה הכללית היא, להתחיל מההרגש למצוות מהמצוה שיותר קרובה ללבו, שהיא כבר פתוחה ומאירה לו.
שאלה: וזה יתקן שאר המצוות שהוא עושה?
תשובה: זה יפתח לו הנפש להמדריגה של מצוה. ועל ידי כן בעזר ה' לאט לאט גם שאר המצוות יהיה בהם יותר הארה מ"נר מצוה".
שאלה: לקחת מצוה אחת באופן יותר רחב רק לתקופה, או לכל הזמן?
תשובה: לקחת מצוה אחת באופן חזק, וכשהוא מרגיש פתח גדול באותו מצוה, שימשיך הלאה. לא סתם להמשיך לעבור למצוה הבאה אחרי תקופה. אחרי שהוא מרגיש שהוא נקשר למצוה אחת באופן ניכר, הוא ימשיך לאט לאט לעבור לעוד מצוה, שכיון שנפתח לו את אור המצוה, נפתח לו יותר את דעת, אז הוא יכול להמשיך.
שאלה: ובאותו מצוה איך יכול לפתוח [ההרגש]?
תשובה: ראשית כל יש יסוד שכל פתח שכבר קיים בהאדם הוא הרבה יותר קל לעבוד איתו, מפתח חדש שהאדם מנסה לפתוח. כל אדם כבר מילדות יש לו רגש טבעי לאיזה מצוה. לפעמים זה דמיונות, אבל למעשה כל אדם יש לו רגש טבעי לאיזה דבר ולפתוח הדבר עוד באופן יותר שורשי. הוא יכול ללמוד על אותו מצוה, ולהקיף אותו כראוי בעומקה של תורה, כל אחד לפי ערכו, ואח"כ הוא יכול להתבונן איך להלהיב את לבו להמצוה. ואז לנסות לקיים את אותו מצוה בהידור השלם כראוי, כל הקומה כולה.
שאלה: צריך להרגיש את "אור" המצוה או שסתם צריך להרגיש יותר את המצוה?
תשובה: שני חלקים. בגמ' אומרת למה תוקעין בר"ה וכו', רחמנא אמר תקעו. יש את טעם המצוה, שעל זה אמר הגמ' שצריך לעשות מפני שכך ציוונו, "כי רחמנא אמר תקעו", ויש מה שהאדם מתבונן בטעם המצוה, כמו טעמים הפשוטים המצוה שנאמרו בספר החינוך ובשאר הראשונים, עד הטעמים הפנימים ביותר, עד שהוא משיג טעם שכלי בהמצוה ואז הוא נקשר על ידי טעם השכלי בהמצוה להטעם של חיבור להמצוה.
מלבד כך יש את ההרגשה של ההתפעלות של הנפש או התחברות של הנפש, כאשר הוא עושה את מעשה המצוות. וכגון במצוות הבא מזמן לזמן, שהם חביבין ביותר, כמו מצות נר חנוכה שנקרא מצוה חביבה היא, וכדברי הרמב"ם בזה וכדו'. יש מצוות שיש להם יותר חביבות, ועל דרך כלל מצוות הבאים מזמן לזמן שמברכים שהחיינו עליהם. לא שכל אדם ממוצע בכל יום כשהוא מניח תפילין או כשהוא מתעטף בטלית שצריך לעשותה באותו הרגש שיש לו בליל פסח באכילת מצה בכזית הראשון. משתמשים ברגש הפתוח ביותר, לומדים את כל הסוגיות של המצוה, מצד אחד "רחמנא אמר" ועושים אותו מחמת הציווי, ומצד שני יש את טעמי המצוות. משתדלים לגעת באיזה התפעלות או באיזה התחברות להמצוה לפי ערכו, וזה נקרא אור המצוה לפי ערכו, ולדקדק לקיים אותה כהלכתה, ובאופן של זריזין מקדימים למצוות, וכו', כל החלקים ששייכים לאותו מצוה, כל הקומה לכולה.
שאלה: וזה יתקן שאר המצוות שהוא עושה?
תשובה: זה יפתח לו הנפש להמדריגה של מצוה. ועל ידי כן בעזר ה' לאט לאט גם שאר המצוות יהיה בהם יותר הארה מ"נר מצוה".
שאלה: לקחת מצוה אחת באופן יותר רחב רק לתקופה, או לכל הזמן?
תשובה: לקחת מצוה אחת באופן חזק, וכשהוא מרגיש פתח גדול באותו מצוה, שימשיך הלאה. לא סתם להמשיך לעבור למצוה הבאה אחרי תקופה. אחרי שהוא מרגיש שהוא נקשר למצוה אחת באופן ניכר, הוא ימשיך לאט לאט לעבור לעוד מצוה, שכיון שנפתח לו את אור המצוה, נפתח לו יותר את דעת, אז הוא יכול להמשיך.
שאלה: ובאותו מצוה איך יכול לפתוח [ההרגש]?
תשובה: ראשית כל יש יסוד שכל פתח שכבר קיים בהאדם הוא הרבה יותר קל לעבוד איתו, מפתח חדש שהאדם מנסה לפתוח. כל אדם כבר מילדות יש לו רגש טבעי לאיזה מצוה. לפעמים זה דמיונות, אבל למעשה כל אדם יש לו רגש טבעי לאיזה דבר ולפתוח הדבר עוד באופן יותר שורשי. הוא יכול ללמוד על אותו מצוה, ולהקיף אותו כראוי בעומקה של תורה, כל אחד לפי ערכו, ואח"כ הוא יכול להתבונן איך להלהיב את לבו להמצוה. ואז לנסות לקיים את אותו מצוה בהידור השלם כראוי, כל הקומה כולה.
שאלה: צריך להרגיש את "אור" המצוה או שסתם צריך להרגיש יותר את המצוה?
תשובה: שני חלקים. בגמ' אומרת למה תוקעין בר"ה וכו', רחמנא אמר תקעו. יש את טעם המצוה, שעל זה אמר הגמ' שצריך לעשות מפני שכך ציוונו, "כי רחמנא אמר תקעו", ויש מה שהאדם מתבונן בטעם המצוה, כמו טעמים הפשוטים המצוה שנאמרו בספר החינוך ובשאר הראשונים, עד הטעמים הפנימים ביותר, עד שהוא משיג טעם שכלי בהמצוה ואז הוא נקשר על ידי טעם השכלי בהמצוה להטעם של חיבור להמצוה.
מלבד כך יש את ההרגשה של ההתפעלות של הנפש או התחברות של הנפש, כאשר הוא עושה את מעשה המצוות. וכגון במצוות הבא מזמן לזמן, שהם חביבין ביותר, כמו מצות נר חנוכה שנקרא מצוה חביבה היא, וכדברי הרמב"ם בזה וכדו'. יש מצוות שיש להם יותר חביבות, ועל דרך כלל מצוות הבאים מזמן לזמן שמברכים שהחיינו עליהם. לא שכל אדם ממוצע בכל יום כשהוא מניח תפילין או כשהוא מתעטף בטלית שצריך לעשותה באותו הרגש שיש לו בליל פסח באכילת מצה בכזית הראשון. משתמשים ברגש הפתוח ביותר, לומדים את כל הסוגיות של המצוה, מצד אחד "רחמנא אמר" ועושים אותו מחמת הציווי, ומצד שני יש את טעמי המצוות. משתדלים לגעת באיזה התפעלות או באיזה התחברות להמצוה לפי ערכו, וזה נקרא אור המצוה לפי ערכו, ולדקדק לקיים אותה כהלכתה, ובאופן של זריזין מקדימים למצוות, וכו', כל החלקים ששייכים לאותו מצוה, כל הקומה לכולה.
קטגוריות
