בענין דיבור על נקודות שליליים עם האשה על עניני הילדים שבבית [#19204]

לדבר עם אשתו ביחס לילדים, זה ודאי נצרך, אחד שיש לו שתים עשרה שלש עשרה ארבע עשרה ילדים הוא כל היום מדבר על הילדים.

אתם מעוררים נקודה קשה. בא נגדיר ראשית כל את נקודת הדבר. פעמים רבות הרי יש אהבה, אהבת אב אהבת אם לילדים. אבל הרבה פעמים האהבה הזו נמצאת יותר באתכסיא ופחות נמצאת באתגליא. ראשית כל עצם כך שבן אדם מדבר על ילדיו, צריך שהוא ירגיש סתירה בנפש. אם כבר הוא הגיע לידי מצב שהדיבור על ילדיו הופך להיות נקודה טבעית, ויתר על כן לפעמים יש כעס ומרמור וכדומה, והדיבור מגלה את הכעס ואת המרמור, אז אנו נמצאים במצב של נפש שהאהבה הולכת ומתכסה ומתכסה, וכל הדיבור הופך להיות בנקודה כזו של נקודת השלילה שבדבר. הצורה הראשונה ראשית כל זה לעורר את האהבה באתגליא, הן ביחס למה שדובר עכשיו, והן כרוחב היקף הרבה יותר גדול, מחמת שזה צורת החיים האמיתית מול הילדים באתגליא כלפיהם. אבל שיהיה אצל ההורים הכח של האהבה באתגליא. זה שלב ראשון בשביל להגיע לשלב הבא. אחרי שיש כח אהבה באתגליא, אז גם כאשר האדם נוגע בנקודות של ילדים שהם אינם מתוקנות וחייבים לגעת בהם בשיעור מסוים, אבל עדיין צריך לדעת שיש כללי לשון הרע גם ביחס לילדים, הרבה פעמים זה נשכח, כי זה נראה לבן אדם שהוא בעל הבית על בני ביתו. אבל, גם שם, הרי יש כאן שאלה מאד מאד יסודית, כאשר האדם מסתכל על ילד ודן, אז הרבה פעמים כיוון שההורים נמצאים בתוך הבית ועסוקים לפטור בעיות, אז כל נקודות הנידון ויתר על כן כל נקודות ההסתכלות עוסקות תמיד בנקודות השלילה שצריך לטפל. אבל הצורה האמיתית שגם האדם צריך להסתכל על ילדיו ולראות אותם לעולם במבט כולל ורחב. אי אפשר לא לראות את החסרונות והוא צריך לטפל בהם, אבל אי אפשר רק לראות את החסרונות. כל פעם, או לפחות ברוב הפעמים המוחלט שהוא עוסק בחסרונות, להביט על הדברים בהיקף השלם שלהם, ובתוך זה לראות את נקודת החסרון שבדבר. כמו שאת עצמו הוא לא היה רוצה לראות רק בנקודות שלילה, על אף שיש כאלה שנפולים בתוך עצמם למקום הזה, אבל אדם בריא בנפשו לא רוצה לראות את עצמו בכזו צורה. אז גם את בני ביתו הוא לא יכול לראות בכזו צורה. הוא צריך לחשוב גם לפעמים מחשבה פשוטה: מה היה קורה אם הילד היה נכנס לחדר ההורים והיה שומע בדיוק את מה שהם מדברים, ומדברים את כל החסרונות שיש לו, איך היה צורת פני הדברים? אם הם באמת מדברים את כל המעלות שיש לו, וגם דנים עכשיו על נקודת החסרון, מצד גופו של ענין זה גם ראוי כי הרי אם מתייחסים רק לחסרון לא מקבלים היקף נכון. אז בגילוי האהבה, והסתכלות על היקף נקודות המעלות, והעמדת החסרון ביחס לנקודות הכלליות, עם תפלה וכו', שם עוד יש מקום שזה יכול לבוא מנקודה מתוקנת. אבל זה צריך להבין, שלפעמים ההורים כ"כ טרודים כמו שאתם אומרים, שהם לא מדברים לא בינם לבין עצמם ביחס אליהם, אלא הכל עוסק ביחס לילדים, ובדר"כ בית מהסוג הזה הופך להיות בית אבוד. אם אין להורים זמן להתעסק בעניינים הפרטיים שלהם ביניהם, אז בין כך ובין כך המצב נפול. וגם זה כמובן א"א לתת הוראה ברורה, אבל המכוון צריך להיות שיהיה קשר עצמי בין ההורים כמציאות לעצמם, קשר ביחס לילדים. ואפשר לקבוע זמנים שלא מדברים על הילדים, ויתר על כן אפשר לקבוע זמנים מוגדרים מתי מדברים על הילדים, אא"כ יש נקודת יוצא דופן. יש בתים שמרוב שהחינוך ילדים ב"ה עוברים עוד סדנאות ועוד הרצאות ועוד קורסים, זה הופך להיות שהנידון של חינוך ילדים הפך להיות כל השיג ושיח של מציאות הבית. זה צריך להיות לזה שיעור, גבול, ככל דבר, ולהבין עוד פעם, כפי כל החלקים שהוזכרו.