שאלה:
גירסא דינקותא בר שית בר שבע, אם כל הדור הפוך איך אפשר להנחיל זאת בגיל שבע שמונה? יש כאלו שלא יבינו מה רוצים מהם.
תשובה:
להפקיע את כל הריח המתירני שקיים מול כל נקודת הטעם אתה לא יכול, כי הילד או הילדה מסתובבים היכן שהם מסתובבים בכל המסגרות הקיימות, אבל מאידך הם גם צריכים לשמוע במקביל לשפע של הטעמים שנמצא, אני מדגיש במקביל כי מי שינסה לעצור זאת בדור דידן באופן קיצוני זה לא יעזור לו כי המסגרות שהוא נמצא יתנו את זה ואז האדם נכנס לסתירה בלתי אפשרית בחיים, אבל במקביל לזה צריך להעמיד נקודת יר"ש פשוטה ביותר, יש דין ויש דיין, ויש מי שברא את האדם, ויש מי שעתיד לחזור וליתן דין וחשבון. את האמת הכי פשוטה שהייתה ידועה בכל הדורות כולם גם לילדים הקטנים.
שאלה: הבחירה לא האם להתענג, אלא האם מגשמיות או רוחניות?
תשובה: זה לא הבחירה עד"כ בשלב הראשון, בשלב מסוים יש כזו בחירה. אבל בשלב הראשון לעין הרואה, לא זו הבחירה שלו, הוא עוד לא מכיר תענוג ברוחניות שהוא יכול לדעת מהו תענוג ברוחניות, בחלק גדול מהמקרים.
שאלה: הרב אמר שרק עם השלב השני אפשר לאבד השקיעות ברגע, איך השלב הג' מקנה לו את השקיעות?
תשובה: השלב הג' מקנה לו את האופן הזה שהוא עוסק בד"ת בין כשיש טעם ובין כשאין טעם, ובעומק סיבת ההתעסקות בד"ת היא לא רק מחמת סיבת הטעם, אלא אפילו לאחר שהוא מיצה דבר בכל טעמו הוא עדיין מחובר, אז גם אם כביכול יטלו ממנו את נקודת הטעם אז החיבור שלו לד"ת כבר קנה קביעא וקיימא מכח המדרגה הג', יכול להיות שבשיעור הזמן הוא עדיין לא במדרגה לעסוק כולו רק באופן הזה, אבל לא הכל בנוי על נקודת השלא לשמה שבנפש, אלא נקודת הלשמה שבנפש יש לה ג"כ קביעא וקיימא באחוז לא קטן.
שאלה: העבודה של יראת העונש בדורנו....
תשובה: לכאורה לא זו ההגדרה בכלל, מה שאתם אומרים זה סברא נפוצה עד למאוד, ההגדרה היא שכנגד היראת העונש החזקה צריך שיהיה כח של אהבה וכח של תענוג גדול מאוד מאוד מאוד, אבל להקטין עכשיו את היראה, אלא להגדיל מאוד את הצד השני. ההקטנה של היראה יוצרת בעצם את התוצאה הברורה שאנו רואים לנגד עינינו שאין יראת שמים.
שאלה: אדם שעשה השלב הראשון, קבלת עו"ש, האם אפשר עכשיו להתענג כמה שיכול, או שצריך תמיד איזון?
תשובה: בוא נגדיר מה הרצוי ומה יותר קרוב למציאות למעשה. אם היינו מדברים מצד הרצוי שבדבר אז בוודאי שהגדרת הדבר שהיחס של התענוג צריך להיות יחסי ליחס של הקבלת עול מלכות שמים דיליה. אבל אם אנו מדברים בין הרצוי למצוי, אז אם נעמיד את האופן הזה שבדבר, אז כנגד כל הרוחות זרות שנמצאות בעולם אם האדם יהיה לו תענוג רק ביחס לעול מלכות שמים שיש לו אז כמה תענוג יהיה לו, לכן בלית ברירה לא העמדנו את הנקודה שאמרתם, ונתנו כביכול דרור לנקודת שיעור התענוג שבנפש, לא מחמת שבעצם זה הדרך הנכונה והשלמה, אבל עוד פעם, אם נמתין לשיעור של המלכות שמים ביחס לתענוג אז כמות התענוג ברוחניות תהיה מאוד מאוד מועטת, כי רמת היראת שמים היא לא גבוהה עד"כ, והכח של התענוג שנמצא בחוץ יהיה באין ערוך, ואז חזרנו עוד פעם לנקודת הקושי.
שאלה: אחרי זה שלומד לשמה אחרי הוא יחזור אח"כ שלא לשמה, מאי נפק"מ אם קודם או אח"כ.
תשובה: הנפק"מ מה המכוון שבדבר, אם תחילת הדבר מתחיל ממה שהוא מחפש שלא לשמה אז המכוון הוא שלא לשמה, הוא מחפש את התענוג, האי הוא גם טורח לשמה, פעמים זה לשמה, לפעמים זה יראת העונש, כמה לשמה יש ה' יודע. אבל אם המכוון לאחר שהוא הגיע לנקודת התענוג ללמוד את הדבר לא מצד נקודת הטעם בכלל, אז המכוון כאן הוא נקודת הלשמה.
שאלה: וכי הוא שוכח מזה שיחזור התענוג?
תשובה: לא, התענוג שיגיע אינו שווה בערכו לחזור ולעמול על הדברים מתחילתם, לא שלא יהיה בכלל שלא לשמה כמו ששאלו, ודאי שישאר תמיד שלא לשמה, אבל למעשה האם זה שווה לו עכשיו להתעסק בדבר או שהוא מעדיף להתחיל סוגיא חדשה שימצא בה טעם, לדידיה עדיף להתחיל סוגיא חדשה, כל אחד מכיר את זה, סוף הסוגיא לחזור עליה מתחלה זה קשיא עתיקתא מחדתא כלשון חז"ל הידוע.
שאלה: הבחירה לא האם להתענג, אלא האם מגשמיות או רוחניות?
תשובה: זה לא הבחירה עד"כ בשלב הראשון, בשלב מסוים יש כזו בחירה. אבל בשלב הראשון לעין הרואה, לא זו הבחירה שלו, הוא עוד לא מכיר תענוג ברוחניות שהוא יכול לדעת מהו תענוג ברוחניות, בחלק גדול מהמקרים.
שאלה: הרב אמר שרק עם השלב השני אפשר לאבד השקיעות ברגע, איך השלב הג' מקנה לו את השקיעות?
תשובה: השלב הג' מקנה לו את האופן הזה שהוא עוסק בד"ת בין כשיש טעם ובין כשאין טעם, ובעומק סיבת ההתעסקות בד"ת היא לא רק מחמת סיבת הטעם, אלא אפילו לאחר שהוא מיצה דבר בכל טעמו הוא עדיין מחובר, אז גם אם כביכול יטלו ממנו את נקודת הטעם אז החיבור שלו לד"ת כבר קנה קביעא וקיימא מכח המדרגה הג', יכול להיות שבשיעור הזמן הוא עדיין לא במדרגה לעסוק כולו רק באופן הזה, אבל לא הכל בנוי על נקודת השלא לשמה שבנפש, אלא נקודת הלשמה שבנפש יש לה ג"כ קביעא וקיימא באחוז לא קטן.
שאלה: העבודה של יראת העונש בדורנו....
תשובה: לכאורה לא זו ההגדרה בכלל, מה שאתם אומרים זה סברא נפוצה עד למאוד, ההגדרה היא שכנגד היראת העונש החזקה צריך שיהיה כח של אהבה וכח של תענוג גדול מאוד מאוד מאוד, אבל להקטין עכשיו את היראה, אלא להגדיל מאוד את הצד השני. ההקטנה של היראה יוצרת בעצם את התוצאה הברורה שאנו רואים לנגד עינינו שאין יראת שמים.
שאלה: אדם שעשה השלב הראשון, קבלת עו"ש, האם אפשר עכשיו להתענג כמה שיכול, או שצריך תמיד איזון?
תשובה: בוא נגדיר מה הרצוי ומה יותר קרוב למציאות למעשה. אם היינו מדברים מצד הרצוי שבדבר אז בוודאי שהגדרת הדבר שהיחס של התענוג צריך להיות יחסי ליחס של הקבלת עול מלכות שמים דיליה. אבל אם אנו מדברים בין הרצוי למצוי, אז אם נעמיד את האופן הזה שבדבר, אז כנגד כל הרוחות זרות שנמצאות בעולם אם האדם יהיה לו תענוג רק ביחס לעול מלכות שמים שיש לו אז כמה תענוג יהיה לו, לכן בלית ברירה לא העמדנו את הנקודה שאמרתם, ונתנו כביכול דרור לנקודת שיעור התענוג שבנפש, לא מחמת שבעצם זה הדרך הנכונה והשלמה, אבל עוד פעם, אם נמתין לשיעור של המלכות שמים ביחס לתענוג אז כמות התענוג ברוחניות תהיה מאוד מאוד מועטת, כי רמת היראת שמים היא לא גבוהה עד"כ, והכח של התענוג שנמצא בחוץ יהיה באין ערוך, ואז חזרנו עוד פעם לנקודת הקושי.
שאלה: אחרי זה שלומד לשמה אחרי הוא יחזור אח"כ שלא לשמה, מאי נפק"מ אם קודם או אח"כ.
תשובה: הנפק"מ מה המכוון שבדבר, אם תחילת הדבר מתחיל ממה שהוא מחפש שלא לשמה אז המכוון הוא שלא לשמה, הוא מחפש את התענוג, האי הוא גם טורח לשמה, פעמים זה לשמה, לפעמים זה יראת העונש, כמה לשמה יש ה' יודע. אבל אם המכוון לאחר שהוא הגיע לנקודת התענוג ללמוד את הדבר לא מצד נקודת הטעם בכלל, אז המכוון כאן הוא נקודת הלשמה.
שאלה: וכי הוא שוכח מזה שיחזור התענוג?
תשובה: לא, התענוג שיגיע אינו שווה בערכו לחזור ולעמול על הדברים מתחילתם, לא שלא יהיה בכלל שלא לשמה כמו ששאלו, ודאי שישאר תמיד שלא לשמה, אבל למעשה האם זה שווה לו עכשיו להתעסק בדבר או שהוא מעדיף להתחיל סוגיא חדשה שימצא בה טעם, לדידיה עדיף להתחיל סוגיא חדשה, כל אחד מכיר את זה, סוף הסוגיא לחזור עליה מתחלה זה קשיא עתיקתא מחדתא כלשון חז"ל הידוע.
קטגוריות
