הדרכה כללית לעלייה רוחנית [#19169]

מתי לכלות את הנקודה [הקודמת] ולהתקדם, ומתי צריך לשהות? יש אישזהי הגדרה?

אנו הגדרנו ראשית בהגדרה מאד מאד כללית שלעולם האדם לא ימשיך שום מצב הלאה אם הוא לא הגיע לנקודה של תענוג במצב בו הוא נמצא עכשיו. זו כהגדרה ראשונית בנפש, שלא יהיה שום נקודת התקדמות לולי שיש לו נקודת תענוג שבדבר. עכשיו, ההגדרה היא מאד מאד דקה, אבל באופן, עד כמה שניתן להגדיר זאת, המציאות של האש עצמה היא הופכת ומדלגת ומקפצת, ככל שאדם מאבד את הסדר בקיפוץ, הוא בהכרח מוכרח לחזור ליסוד אחר שיאזן אותו. ובדר"כ מצד כך הוא צריך לסדר זאת או מכח יסוד הרוח או מכח יסוד העפר, שתי פנים שהוזכר. אבל באופן של ענייננו דידן, האיזון מול המים צריך להיות באופן כזה, ככל שאדם מרגיש יובש בנפשו וחסר חיות, סימן שמהלך עבודתו אינו נכון. צריך לחזור ולהדגיש זאת, יש הרבה, בפרט בימי בני הנעורים, שמנסים לעלות מעלה מעלה, וכח האש שלהם חזק מאד בעלייתם, אבל, הם נופלים, מי יעלה בהר ה' מי יקום במקום קודשו, כי צורת עלייתם לא הייתה באופן של רוויה מצורת עלייתם, אלא באופן של התמסרות בלי רוויה. אם האדם מרגיש שבשעה שהוא מסיים את יומו בעמל התורה, בתפלה, במצוות, ושאר כל הדברים כולם, הוא לא מרגיש מלא בחיות, על כרחך שמשהו לא נכון באופן הפנימי של כל צורת החיים שלו. הוא צריך להיות מותש מאד בגוף שבו, חלש, מנדדים שינה מעיניהם, אבל השאלה אם נפשו מרגישה כמו תענוג, זה לא רוויה, אין רוויה באופן של ד"ת, תמיד יש תביעה לעוד, אבל הוא מרגיש את עצמו שיש לו אופן של תענוג שהנפש שלו דשנים ורעננים מהמקום הזה, אז זה צורה נכונה של חיים, ואם לא, סימן שכח האש שלו, או מסיבות אחרות, אנו משתמשים עכשיו לעניינא דידן, סימן שהאש שלו, כח הכילוי שבה, הרבה יותר חזק מהאופן הנכון שצריך להיות, ואז הוא צריך לחזור ולאזן. אם אדם מסיים את יומו ומחד התבערה שלו עומדת חזק, אבל הרוויה שלו ג"כ ניכרת, כאן האדם נמצא במקום שאפשר לומר שזו צורת החיים. ואם לא הוא צריך לחזור ולאזן.
שאלה: יש שכתבו שלפני כל דרגה שאדם עולה צריך לעבור מיתה, ע"ד שאמרו חז"ל ממית עצמו עליה, לפי מה שהרב אומר זה דרך לא נכונה?
תשובה: חס ושלום, מי אמר שלא נכונה, רק צריך להבין איך זה מתיישב עם הדברים שנאמרו. שכוונת הדבר בשעה שהאדם מת, אז הנקודה הקודמת נשמרה אצלו או לא נשמרה אצלו. כל אדם שעבר מיתה מהגלגול הקודם נשמר אצלו או לא נשמר אצלו, אז מבואר להדיא בדברי רבותינו שיש דברים שהאדם אוהב מחמת שזה שורשו, ויש דברים שהוא אוהב מחמת שבגלגולים הקודמים הוא היה מחובר לאותו דבר, אז עוד פעם הרשימו של התענוג לא נעקר, מיתה לא עוקרת רשימו של תענוג קודמת, מיתה עוקרת את העולם שבו הוא נמצא. ובעומק יותר, מה נשאר ממה שהאדם עבר קודם לכן, האדם יוצא מהעוה"ז לעולם עליון, מה נשאר לו בעומק, כהגדרה של לשון חז"ל, אין מלווין לו לאדם בשעת מיתתו אלא תורה ומעשים טובים. ובעומק איזה תורה ומעש"ט, כל התענוג שהיה לו מהתורה ומעש"ט זה עיקר מה שנשאר בידו, ולכן הוא הולך לגן עדן, למקום של עידון, כלומר, אותו כח של עונג, של עידון שנשאר לו מהתורה והמעש"ט זה מה שיש לו שם. שמתבוננים זה מדוייק מאד, למה שם זה עדן, שם זה עונג, כי זה מה שהוא לוקח מכאן לשם. ודאי, התורה שהוא למד בחיצוניות, הספר נשאר כאן, המצוות שהוא עשה, הלולב כבר לא קיים, מה נשאר, כח העדן והעונג הפנימי זה מה שנשאר. אז היא גופא המיתה לא עוקרת את העונג, היא מעתיקה את העונג הקודם ומצרפת אותו לנקודה העליונה.