בענין רוממות בקדושה [#19265]

י"ג חשון התשפ"ה

שאלה:

שאלה: גם בלי הגדרות, אבל שאדם קורא ספרים וכו', זה מרומם אותו.

תשובה:

אתם שואלים נכון ונחדד את נקודת ההגדרה. אם זה שלב ראשון על מנת להגיע להגדרה, אז כמו שחז"ל אומרים ליגמר והדר ליסבר, אז זה שלבים בשלבי הקנין, אין נקודת קושי, הוא לא לוקח את ההתפעלות כהתפעלות, הוא לוקח את ההתפעלות כנקודה ראשונה של התעוררות על מנת לברר את הדברים יותר טוב. בשלב הראשון קשה לעמוד על דברים על אמיתותם, אז הוא קונה את הליגמר, היקף שלם של אותו מהלך, ולאט לאט נכנס לדקויות. אבל לא כמהלך ששם הוא מגיע ושם נעצר. אם זה שלב ראשון מתוך בהירות שהנקודה הזו היא התפעלות בלתי מדויקת, וזה רק שלב ראשון על מנת להיכנס לדבר ולחזור לבררו, אה"נ.
שאלה: הרב אמר שמגדיר הגדרה שכלית ומתפעל, ומגדיר הגדרה ומתוכה מתפעל, זה ב' נקודות.
תשובה: שני נקודות בוודאי ונחזור ונחדד, יש את ההתפעלות החיצונית ויש את ההגדרה השכלית, כאשר הוא מגיע להגדרה השכלית אז הוא מגלה שההתפעלות החיצונית אינה מדויקת בעליל, אז הוא רואה את השקר שמונח בהתפעלות החיצונית. ועכשיו איך כן העבודה, מכח וידעת היום והשבת אל לבבך, הוא מגיע להגדרה הדקה והיא יוצרת את ההתפעלות המדויקת.
...גם התאווה ביסודה כלשון רבותינו, רוב המהומה והתאווה על אות ברית קודש, בעומק גם התאווה בנויה על רוב המהומה. כאשר אדם מתפעל מדבר, אם הוא היה משהה את נקודת ההתפעלות והיה מגדיר מה שמונח באותו תאווה היא הייתה מוקטנת, התאווה ביסודה בנויה על מהומה, שזה נראה כמים קוצפים שיש קצף, ואז זה נראה הרבה יותר ממה שהוא, ועל זה חל עומק נקודת התאווה, בדיוק על האי בהירות הזו.
שאלה: אחרי הכל הוא מחובר לדבר מצד ההרגשה, השכל רק יכול להגדיר.
תשובה: יש כאן שאלה מאוד מאוד מאוד יסודית. מאיפה מתחיל נקודת החיבור של האדם לדברים, מי שתחילת נקודת החיבור שלו מתחיל מהרגשה, אז אם הוא בעל השגה שההרגשה שלו כבר מדויקת, אז זה חיבור מדויק. אבל אם תחילת החיבור של האדם מתחיל מהרגשה, והוא נעצר שם, אז הוא נמצא כולו בנפילה, אם הוא לאט לאט מתחיל ברר שכלי, אז לאט לאט הוא מתקן את זה. ניתן דוגמא בעלמא, אדם שלומד סוגיא, אז יש בן אדם שיש לו קושיא ומחפש תשובה, הוא מנסה לברר בשכל מה הצדדים שיוכלים להיות, אם צד זה כך קשה כך וכו', עד שהוא מגיע לנקודת ההגדרה של התשובה, פועל שכלי. יש בן אדם שמתחיל, ההרגשה שכאן מונח התשובה, ויש כאלה שגם מתחילים לומר לחברותא את ההרגשה, והוא עצמו לא יכול לומר מה שהוא מרגיש, ותוך כדי שהוא מדבר לאט לאט, או שהוא מתחיל להבין, או שהחברותא מוצא איזה מילה נכונה מתוך עשרה מילים בלתי נכונות ומנסה לעמוד אולי בזה מונח נקודת הדבר, לאט לאט מבררים את ההרגשה. יש בנ"א שקשה להבין את זה, אבל זו המציאות, הם יכולים גם למסור שיעורים ברבים, ותוך כדי שהם מדברים הם מצליחים להגדיר את עצמם מיניה וביה מתוך מה שהם אומרים, אבל זה מתחיל מהרגשה שכאן מונח המציאות האמיתית, כאן מונח ההגדרה האמיתית, אבל היא בלתי מבוררת, ומתוך כדי זה יוצא בסוף אותה נקודה. עכשיו, זה יסוד של דבר שתחילת החיבור של הדבר מתחיל מנקודה של הרגשה, וההרגשה מרגישה שיש כאן משהו, אבל הוא מעורב תבן עם מוץ יחדיו, הכל מעורב, ומנסים לאט לאט לברר את זה. אבל זה צורה שהאדם מנסה לברר את זה מתוך ההרגשה. הצורה היותר בהירה היא שהוא מעמיד את הדבר, יכול להיות שההרגשה מרגישה שיש כאן משהו, ואז השכל מתחיל לברר. אבל לא מתוך ההרגשה עצמה, או דיבור מתוך ההרגשה, ולאט לאט הדעת שבפה תברר את זה. צריך לברר את זה שכלית מוגדר, זו הצורה המובנית והנכונה של החיים.
...יש כאן נקודה נכונה, ויש כאן נקודה שחל בה נקודה של תערובת. אם אנו מציירים את הציור שציירתם שנקרא קטן, אז בקטן יש נקודות שיש בו מעלה, ויש נקודות שיש בו חסרון. הנקודה שנמצא בוודאי בקטן זה הגמול עלי אמו, ובלשון כללית זה נקרא תמימות שנמצאת בנפש של הקטן, בזה יש בו יתרון על הגדול. בפנים נוספות, הבל פיהם וכו', מצד כך יש לו יתרון על גדול. אבל מאידך יש לו חסרון על הגדול, שהוא חי בקטנות המוחין, הוא חי בעולם בלתי בהיר. אז כאשר רוצים להשתמש בכח הקטנות אי אפשר לקחת אותו בשלמותו, עם כח התמימות הפנימית אבל עם ההרגשות הבלתי מבוררות ולחזור לאותו מקום. לחזור לימי הקטנות לגמרי, זה נפילה מוחלטת! חוזרים רק לתמימות העמוקה של הילד, אבל לא להרגשות הבלתי מבוררות, הפוך, צריך לצרף את החלק של המעלה של הקטן, עם החלק של המעלה של הגדול, ושניהם גם יחד זה נקרא בלשון רבותינו להזהיר גדולים על הקטנים, זה צירוף של גדולים וקטנים בבת אחת, אבל לא לחזור בעצם לימי הקטנות עצמם. לחזור לימי הקטנות זה בעצם לחזור עוד פעם למקום עבודה? מבורר ולאט לאט לחזור ולברר את זה.
שאלה: אם כולו שכל, הוא לא מרגיש כלום.
תשובה: אם מתרגלים להרגיש ממקום של ילד בלבד הרגשות בלתי מבוררות אז השכל מקהה אותו, אם מתרגלים שהמקור של הנביעה של ההרגשה מתחיל מהקטנות, אבל כל דבר עובר את שבט השכל הוא לא מקהה בו, הפוך, הוא מברר את הדברים בצורה נכונה, זה כמו זית שכותשים בו, אבל הוא מברר את הדברים בצורה נכונה. מדובר כאן על תפיסות חיים אמיתיות בכל ההיקף.
שאלה: מה שכתוב בפלא יועץ שר"ה יראה, סוכות אהבה, ויש נשים וע"ה .....
תשובה: בדיוק מה שאתם אומרים, מי שמרגיש באמת יראה ומרגיש בדיוק שמחה, זה לא אווירה, זה הרגשה אמיתית פנימית, מדברים על אלו שבפנימיותם אינם מרגישים, אלא באווירה יש חוש. זה לא יראה באמת, אם זה יראה באמת אשרי וטוב לו, וכן שמחה.
שאלה: אם פונים עם כל האני כדי לעזור לזולתי, האם הכוונה שבעצם לא פונים עם כל האני, אלא נכנסים לזולתי כדי לעזור לו למרות שזה לא אני - השאלה היא: מה ההבדל ביחס לעזרה לזולת. האם זה מצד הביטול או מצד האני שפונה לזולתי? מה ההבדל מצד העזרה לזולת?
תשובה: עזרה לזולת זה כבר נכנס לפועל, נחלק זאת לשני שלבים שיהיה ברור, יש מאיזה מקום האדם פועל, ויש מה שעושה בפועל, שזו שאלה הרבה יותר עמוקה, כי כאשר יש לאדם ביטול אז יש ביטול במעמקי הנפש ויש את התנועות הטבעיות. לדוגמא, נשבר לו הארון ומגיע אדם שמאד רוצה לעזור לו אבל יש לו ג' ידיים שמאליות לא ב', הוא מאד רוצה אבל למעשה הוא לא יכול לעזור לו, אם באנו להגיע עם זה עד הלמעשה בחלק גדול מהמקרים זה לא עוזר שתנועת הנפש בטלה, למעשה האדם לא יכול לפעול באותו מקום. ואם הוא יכול לפעול, אז זו עבודת אנשים לנשים ונשים לאנשים, אז יש שעבוד מסויים שהוא יכול להכיל אבל יש גבול מסויים. הפועל של זה הרבה יותר מצומצם, תנועת הנפש היא הרבה יותר גדולה. גם בפועל אדם יכול לעשות דברים שאינם לפי טבעו, אבל זה הכל צריך להיות באיזון מאד גבוהה שלא יאבד את מי שהוא.
שאלה: מה החלק שמזככים בנפש כדי להגיע מהמדרגה הקודמת למדרגה הבאה, האם זה הרצון לתת?
תשובה: סידרנו את סדר המדרגות אבל לא נכנסנו כלל לצורת העבודה הפרטית בכל המדרגה כולה, זה נכון בודאי. אתם מדברים על הנקודה האמצעית שאדם חי את עולמו אבל יש חשש שיהפוך להיות אנכי, אז ודאי שציירתם נקודה אחת יסודית של אופן שאדם יתרגל לתת. הנקודה של הלתת זה הפועל וזה נכון, אבל זה הפועל, ע"ד כלל כל דבר שהוא פועל בלי שורש אינו יכול להתקיים. אדם צריך לתפוס את הבריאה בצורה הנכונה, באופן של וידעת היום ובאופן של והשבת אל לבבך, וע"ג כך מציאות של פועל, כמו שהוזכר פעמים רבות שהאדם לא נברא אלא להועיל לאחריני זה תפיסה, אם אחרי התפיסה תבוא הפועל זה מצויין.
שאלה: ותפיסה זו מזככת את הנפש?
תשובה: זה וידעת היום והשבת אל לבבך, והוא מוליד זאת לפועל.
שאלה: שאדם מתבטל, איך הנפש הבהמית גם מתבטלת למציאות ה'?
תשובה: להפוך את הנפש הבהמית לגילוי של אלוקות זה רק לעתיד לבא, להאיר בה מעט מהאור העליון זה גם בעלמא דידן, לכן חזרנו והדגשנו כל הזמן שזה רצוא ושוב בנפש, מי שיחשוב לחיות כך בשוב זה דמיונות. יש בני אדם שמקריבים את כל מציאותם והוויתם למען זולתם, בעצם הם לא בוחלים בשום דבר לעשות, בין אם זה לפי טבעם ובין לא לפי טבעם וכדומה, צריך להבין שאם זה נעשה בשיעור נכון זה טוב מאד, ואם זה לא נעשה בשיעור נכון זה בחינת משורר ששייר חייב מיתה, בדקי דקות, זה לא עבודתו שלו שהוא פועל שלא לפי חלקו שלו.
שאלה: איך אדם מגיע לביטול שהרב דיבר בסוף, אם הוא נותן כל חלקו של האני אדרבא הביטול אמיתי, אבל איך זה נוגע לביטול אדרבא כיוון שהאני שלו יותר חזק אז יותר קשה לו להתבטל.
תשובה: יותר קשה לו כן, ושם גופא עומק נקודת העבודה.
שאלה: איך להגיע לביטול?
תשובה: את הדרך להגיע לא הסברנו בכל השלבים כמו ששאלו קודם, להכנס בכל נקודה בדרך לעצמה זה סוגיא רחבה מאד. אבל בלשון קצרה מאד, ברגע שאדם מגיע לעומק תוקף האני, אז מצד אחד יש לו את עומק האושר שלו אבל אז הוא מרגיש את עומק היש שבו, והנקודה הזו יכולה להביא אותו למאיסות הכי גמורה בקצתי בחיי, כי שם בן אדם הופך להיות האני אני אני, החכמה מאין תמצא אז זה בבחינה של יש, אדם שהופך להיות בעל חכמה רבה אז כמובן שאם הוא בעל גאווה לא מפריע לא כלום, אבל אם יש לו אותה עדינות של נפש אז לאט לאט הנפש שלו הולכת וסולדת מהיש המוחלט של עצמו, אז עומק תוקף יש הוא עומק נקודת התיקון שיוצרת נקודת הפקעה למבקש אמת.
שאלה: יש הגדרה שחלק מטבעיות הנפש זה להוציא את הכוחות מהכח לפועל, ממילא כשהוא מתחבר לעומק הפנימי שלו אז חלק מהשלמות של החיבור לפנימיות זה גם להוציא את זה חוצה לפעול כדי להיטיב לזולת, הרב אמר שאדם יכול להיות מאד אנוכי אם הוא נכנס לעומק עצמו, אבל לכאו' הטבעיות של הנפש זה לא להשאר שם אלא להתחבר לעצמו ולמקומות יותר עמוקים ובאופן טבעי להוציא זאת החוצה.
תשובה: להוציא החוצה לצורך גילוי עצמו, או לצורך טובת זולתו.
דע.את.מידותיך.הדרכה.מעשית.אש.כבוד_012_אש.דרוח.דאש.אי.סיפוק.בכבוד.חיות.ממדות.רעות.כיצד