שאלה:
רציתי לשאול - מאז תחילת המלחמה הרגשתי שנפלתי לאיזה בור כזה, שממש קשה לי לצאת ממנו.
זה התחיל בפחדים (למרות שהמגורים שלנו בירושלים ואין לנו קרובים שעברו את המלחמה מקרוב, חוץ ממשפחה שגרה באשקלון וחוו אזעקות רבות). אבל רק מלשמוע את הזוועות ואת האזעקות, משהו קרה לי.
אח"כ זה כבר המשיך להרבה נקיפות מצפון ופחדים מבעיות בריאותיות.
ועד היום במפגש עם קרובים ומכרים, אני מרגישה ממש רע, וחוזרת גמורה ועם המון נקיפות והרגשה שאני ממש לא טובה, וכולם יותר טובים ממני. זה ממש גומר אותי.
אציין שהלכתי לטיפול רגשי, עזר חלקית. ההרגשה קצת יותר טובה, אבל במפגשים ואפילו רק במחשבות על אחרים, אני מרגישה ממש מרוסקת.
וזה משפיע ממש על הסבלנות והרוגע שלי כלפי הילדים.
אשמח לקבל הסבר על מה שעובר עלי. וגם הדרכה כיצד להתמודד.
תודה רבה!
תשובה:
המצב המתואר בשאלה מורכב כנראה משני שלבים: א. פחדים ונקיפות מצפון, שגרמו לב. הרגשה רעה עם עצמו. ננסה בעזה"י ללבן את הנושא שלב שלב, קודם את שלב הפחדים ונקיפות המצפון, ואז איך שזה הוליד הרגשה רעה עם עצמו, ושוב איך אפשר בס"ד לתקן את המצב. ונשתמש כמובן במבט ארבעת היסודות.
שני חלקי הפחד – פחד ונקיפות מצפון
כמו שידוע, כוח הפחד שורשו מיסוד האש שבנפש, שהוא כח של כילוי שמפחיד ומכאיב. אבל בפרטות יותר, יש גילויים שונים למידת הפחד: יש פחד בלב, המורגש הרבה פעמים גם בגוף - דפיקות לב חזקות, זיעה, פרפרים בבטן, וכו'. ויש פחד בשכל, שזה כנראה מה שמתואר כאן כ"נקיפות מצפון" - מחשבות טורדניות ואל-שכליות של דאגה ופחד. גם הפחד הזה שורשו אינו מהשכל אלא ממידת הפחד שבנפש שהוא לא-שכלי, ולכן למרות שהאדם מנסה להרגיע את עצמו במחשבות הגיוניות למה אין צורך לפחד, המחשבה תמיד יכולה לחזור להסתפק ולחשוד שמא בכל זאת יש בעיה שצריכים לטפל בה[1].
שורש ריבוי הפחד והפחתתו
מה גורם להתעוררות כוח הפחד שבנפש? אז כמובן מהצד החיצוני, זה הגורם המעשי, כמו המלחמה. אבל באמת, המצב החיצוני הוא רק הגורם לכך שכוח הפחד שבנפשו - שכבר קיים בו "בכוח" - יצא אל הגלוי, ולכן השיעור של פחד שיתגלה תלוי בעיקר בכמה פחד כבר היה לו "בכוח" בתוך נפשו. והיות ששורש הפחד הוא דווקא בתוך הנפש, עלינו לברר מהו הגורם להתגברות כוח הפחד בתוך נפש האדם, ודרך הבנה זו, גם נבין איך להפחית את השורש הפנימי של הפחד, וממילא, לצמצם את ביטוייו בפועל.
ממבט ארבעת היסודות, הגורם להתגברות כוח הפחד בנפש הוא הזדהותו של האדם עם יסוד העפר שבו, ודרך הפחתת הפחד הוא על ידי ההזדהות עם יסוד הרוח. ונסביר.[2]
הפחד שבנפש הוא הרגשה לא נעימה. זה ייסורים לנפש, זה גהינום. אולם בכל זאת, יש כוח באדם להתמודד עם הפחד. האדם צריך להכיר שיש בו כוח שהוא מעל הייסורים האלו. ממבט ארבעת היסודות, זה מקביל ליסוד הרוח, הנמצא מעל ליסוד האש. יסוד הרוח הוא כוח החוויה שבנפש. כשאני סובל פחדים, יש כאן "אני" שהוא החווה והסובל את הייסורים והפחדים. וה"אני" הזה - הוא מעל הייסורים והפחדים האלו.
לא רק שאני נמצא מעל הייסורים והפחדים, אלא ה"אני" שלי הוא נצחי. וכיון שהוא נצחי, זאת אומרת שהוא ינצח את הייסורים, והייסורים לא יכולים לגעת בעצם עצמותו. זה כמו בייסורי איוב שה' אמר אל השטן "אך את נפשו שמור" - תמיד יש את העצם של האדם שנמצא מעל הייסורים, ושישרוד את הייסורים. וזה מונח לבחירת האדם, האם הוא יבחר להזדהות עם הרוח הזה, ומכוחו לקבל את הייסורים ולסבול אותם כדבר חיצוני, כמו חמור שסובל את משאו - להסכים שהם קיימים ולנסות להתמודד איתם באופן פנימי, או האם הוא לא יתרומם להזדהות עם פנימיותו שמעל הייסורים, אלא יראה את הייסורים כסתירה לעצמותו, וינסה כל הזמן רק להתכחש לייסוריו או לברוח מהם.
ממבט ארבעת היסודות, ההבדל כאן הוא האם האדם מציב את תפיסת ה"אני" שלו "מעל האש" או "מתחת לאש"[3]. ונסביר: אחת מהצורות היסודיות איך לצייר את ארבעת היסודות הוא שיסוד הרוח נמצא למעלה, ומתחתיו נמצאים יסוד המים ויסוד האש, המקבילים זה לזה, ומתחתם יסוד העפר, כמצוייר למטה:
לענייננו, כשמתמודדים מול המידות של הנפש הבהמית, יסוד הרוח מקביל לכח הדעת – מכוח הנשמה הנצחית - שמתרומם מעל המידות, ויסודות המים והאש מקבילים למידותיו של הנפש הבהמית. ובאופן כללי מאוד, בחירת האדם היא האם להתרומם מעל המידות, להזדהות עם הרוח הנצחי, ולחיות ע"פ רצונו הפנימי ושיקול הדעת הנכון, או האם לרדת ולהזדהות עם הגוף – מיסוד העפר – ולהיות נשלט ע"י המידות האלו ש"מעליו"[4].
עם ההבנה הזו, נחזור לשאלה שהעלינו למעלה - מה גורם להתעוררות כוח הפחד שבנפש? על פי מה שביארנו, התשובה היא שככל שהאדם מזדהה יותר עם הגוף ורצונותיו, מיסוד העפר, כן הוא באופן טבעי חש ביתר חדות וביתר שאת את מלוא הפחדים שישנם בעולמו של הגוף. ולהיפך – וזו דרך ההתמודדות מול הפחד - ככל שהאדם יותר מתרומם ומזדהה עם הרוח שבו, לא רק שהוא יכול להתמודד יותר עם הפחדים שלו, אלא שבאופן טבעי הוא גם פחות מפחד, כי הוא מונח ב"אני" שלו שנמצא מעל הסכנה[5].
התפתחות הרגשה שלילית על עצמו בעקבות הפחד
עד כאן ביארנו - באופן מופשט – שההזדהות עם הגוף ורצונותיו הוא הגורם להתגברות כוח הפחד בנפש האדם. עכשיו נמשיך בס"ד לשלב השני שתואר בשאלה - איך שמכוח הפחד נולדה הרגשה שלילית על עצמו.
התהליך הזה, כנראה, מתרחש כך: האדם מזהה בעצמו שהוא מפחד, שיש לו כל הזמן מחשבות מטרידות ולא נעימות, וזה מפריע לו. האדם מנסה להסיח דעת מהם, והם ממשיכים לחזור ולהטריד אותו. אז האדם מנסה ביתר כוח, הוא טוען לעצמו בכוח שזה בכלל לא הגיוני, וכו', והוא מנסה בכוח להסיח דעת מהם. אולם, ידוע שככל שאדם מנסה להילחם עם עצמו יותר בכוח, זה רק מחזק את כוח ההתנגדות של הצד השני שבו.
ממבט ארבעת היסודות, מה שבעצם קורה כאן הוא שהאדם מנסה להשתיק את יסוד האש שבתוכו. במקום להתרומם מעליו ע"י יסוד הרוח, ומשם להכיר בקיומו ולסבול אותו ע"י כח הדעת כמו שנתבאר, האדם מנסה להתחמק ממנו, והוא מקווה שהכוחות האלו ייעלמו אם הוא אך לא יודה לעצמו שהם קיימים.
דרך ההתמודדות הזאת של דחייה והכחשה מגיעה אף היא מיסוד העפר של הגוף, והיא ההיפך של דרך ההתמודדות של הדעת – ע"י הכרת והכלת המציאות והתמודדות איתה. וכמובן שזו לא דרך לפתור באמת את הבעיה של הפחדים, אלא רק איך למנוע מעצמו קצת לחוש אותם.
אולם, כתולדה של ההשתקה וההכחשה העצמית הזו, האדם מפתח הרגשה שלילית על עצמו. שהרי האדם מסתכל על עצמו, על מחשבותיו והרגשותיו הפנימיים, כדבר "בעייתי": יש לו חלק מעצמו, מחשבות והרגשות שמגיעות רק מעצמו, שהוא בכלל לא רוצה אותן ולא אוהב אותן, ושהוא לא מצליח להשתחרר מהן. לאט לאט הוא מפתח "שנאה עצמית" - שנאה פנימית מול אותם הכוחות ה"בלתי נשלטים" של עצמו, שהם בעצם חלק מיסוד האש שבקרבו[6].
וכמו שצויין בשאלה, השנאה העצמית היא תוצאה ישירה של תגובה לא מדוייקת לפחדים.
וכמובן, תולדת השנאה העצמית הזאת היא שהאדם נאכל מבפנים, שזה גומר את כוחותיו, שהוא כל הזמן לחוץ מזה, ושקשה לו לגלות סבלנות ביחס לאחרים. כמו כן, יש קשר בין הקנאה והשנאה[7], וזו כנראה הסיבה למה כאשר האדם נמצא עם אחרים הוא יותר נאכל מה"נקיפות" של המחשבות השליליות האלו. ביאור הדבר הוא כי כשהאדם מסתכל על אחרים, נראה לו שהם יותר מרוצים מעצמם ממנו, וזה מגביר אצלו את השנאה עצמית שלו, כי הוא מתרעם על עצמו – "למה אני לא יכול להסתדר עם המחשבות וההרגשות שלי, כמו כולם שמסתדרים מצוין עם עצמם".
שלב ראשון של הפתרון – פיתוח הרגשה חיובית על עצמו
ועכשיו בנוגע לפתרון, עלינו לנקוט תהליך הפוך ע"י פיתוח הרגשה חיובית על עצמו, שיביא להזדהות עם כוחות הנשמה, שבתוּרה, תגרום להשקטת הפחדים.
כשלב ראשון, יש לנסות להבחין בכוח הכי חזק שהאדם מכיר בעצמו. כמובן אין שום כוח שלם באדם, אבל סו"ס אין לך אדם שאין לו כוחות ומעלות רבות, ורבותינו מלמדים שבכל אדם יש כוח אחד שזה הכוח הכי טוב והכי נקי שבו, ודרך הכוח הזה מתגלית הנשמה שלו ביתר שאת. וכיון שכן, יש לאדם לנסות לגלות מהו אותו הכוח, ולכל הפחות, לנסות למצוא את הכוח הכי טוב והכי חיובי שהוא יכול למצוא בעצמו.
אחרי שהאדם זיהה את אותו כוח, יש לאדם להשקיע רבות לבנות "אהבת עצמו" טהורה ונקייה, מכוח החוזקה הזו שהוא מכיר בעצמו, שתעמוד כ"זה לעומת זה" נגד השנאה העצמית שלו. לצורך כך, האדם צריך להשקיע זמן לחשוב על גודל המעלה של המידה הטובה שבו, לשמוח בה, ולהודות עליה לה'. כבר האריך והרחיב מורינו הרב על העבודה הזו בספר "הכרה עצמית והעצמת הנפש" פרקים י"ב – י"ג, וכדאי מאוד ללמוד ולעיין בדבריו שם. המעיין כראוי ימצא שהדברים משנים חיים כפשוטו, ונצטט כאן בהערה מקצת מלשונו שם.[8]
שלב שני של הפתרון – הזדהות עם כוחות הנשמה
בהתחלה, תעזור האהבה העצמית רק כ"זה לעומת זה": כוח האהבה מיסוד המים, שיעמוד כנגד כוח השנאה מיסוד האש. אולם, במשך הזמן, האדם צריך להתקדם לשלב בו יתחיל לזהות את ה"אני" שלו בעיקר עם הכוחות הטובים שבו, ובפרט עם הכוח הכי חזק שלו, והוא צריך לייסד את חייו סביב הוצאת אותם הכוחות מן הכח אל הפועל. זוהי העבודה המעשית שמביאה את האדם להזדהות עם יסוד הרוח, ה"אני" הנצחי שלו, ולא עם הגוף[9].
ולענייננו, ע"י קניית ההזדהות הזו עם יסוד הרוח שבו, האדם בעצם מתקן את שורש כל הקלקולים שהזכרנו. שהרי השורש של כל הקלקולים הוא במה שהאדם מזדהה עם הגוף והנפש הבהמית, הנמצאים תחת שליטת המידות. זה מה שגורם להתגברות הפחדים, וזה גם מה שגורם להתכחשות לכוחותיו שמביא לשנאה עצמית. אבל כאשר האדם מתחיל להזדהות עם הכוח הטוב שבו, שהוא הגילוי של הנשמה, והתנועה של הוצאתה אל הפועל, האדם לאט לאט מתרחק מיסוד העפר של הגוף ומתקרב לכיוון יסוד הרוח.
התוצאה של הפתרון – השקטת הפחדים
ומכוח כך, במשך הזמן האדם יוכל לעבור למצב שבו הוא לא יצטרך בכלל להתכחש לחולשותיו ולפחדיו. אדרבה, כמו שתיארנו למעלה – האדם יוכל להודות שיש לו פחדים, והוא יוכל לחוות את הפחד במודעות – ע"י כח הדעת מיסוד הרוח – ולדעת בדיוק ממה הוא מפחד. הפחד עדיין יהיה כואב, אבל האדם עצמו יהיה נמצא "מעל" הפחד.
כל זמן שהאדם עוד לא גילה את ההזדהות שלו עם יסוד הרוח וכוחותיו הטובים, זה עלול להיות מאוד קשה לו לבוא להכיר את פחדיו במלואם ובאמיתתם, כי הוא מרגיש שהם מכלים אותו. אבל אחרי שהאדם קונה, לאט לאט, את ההזדהות האמיתית עם יסוד הרוח שלו, אז הוא כבר מקבל את החוסן של נשמתו הנצחית, וכבר הרבה יותר קל לו לחוות את הפחדים במודעות ולסבול אותם.
והתוצאה מזה שהאדם מוכן לסבול את מידת הפחד שלו, הוא שגם הפחדים עצמם מקבלים השקטה. וזה מגיע מכמה צדדים:
- כמו שביארנו, חלק גדול מהפחד הוא לא-שכלי. הפחד הזה מגיע בעיקר כי האדם מטבעו מחפש להרגיש נצחי, וברגע שהוא מזדהה עם הגוף, שאינו נצחי, הוא מרגיש בתוך עצמו רעוע ומפוחד. וכיון שזהו מצבו בתוך נפשו, אז כל התעוררות של פחד מבחוץ יעורר אצלו הרגשות חזקות של פחד. אולם, ככל שהאדם יתחיל להזדהות עם יסוד הרוח הנצחי, כן ישקוט נפשו בינו לבין עצמו, וכתולדה הוא לא יתפעל כ"כ ממצבי פחד מבחוץ.
- חלק גדול מהפחד מגיע מכוח כך שהאדם מתנגד להרגשות ומחשבות של הפחד שמתעוררות בתוכו, וכתגובה לכך, המחשבות וההרגשות האלו מתעוררות כנגדו ביתר שאת. אולם, ברגע שהאדם מוכן להכיל את הפחד ומפסיק להתנגד אליו, אז הפחד עצמו גם מתקטן לממדיו האמיתיים והוא מפסיק להתנפח.
- חלק גדול מהפחד אינו מעצם הדבר שהאדם מפחד ממנו, אלא שכשמתעוררת סיבה לפחד, האדם מפחד גם מעצם הרגשת הפחד. הסכמת האדם בינו לבין עצמו לקבל את הרגשת הפחד שלו למה שהוא, משקיט את החלק הזה של הפחד.
- חלק מן הפחדים הם דמיונות שוא בעלמא שמגיעים מכח המדמה שבאדם, וככל שהאדם דבק יותר ביסוד הרוח וב"אני" הפנימי שלו, כח המדמה שלו מזדכך ופחדי השוא האלו נעלמים.
לסיום – המצב המתוקן
כאשר האדם מתמיד בדרך זו, האדם יוכל לראות את כוח הפחד שלו כסימן על מצבו הפנימי. כאשר הוא במצב פנימי טוב, והוא מזדהה עם יסוד הרוח שלו וכוחותיו הטובים, אז אין הפחד משתלט עליו והוא חי חיים פנימיים רגועים. וכאשר פתאום הוא מרגיש עלייה ברמת הפחד שלו, זה מהווה אצלו סימן שהוא ירד שוב באיזשהו שיעור להזדהות עם כוחות הגוף והנפש הבהמית, ולכן הוא מתחיל להיות פגיע יותר לפחדים.
ואז מהי התגובה שלו? התגובה היא לעשות חשבון הנפש קצר, למצוא מתי ואיפה הוא סטה בדרכו, ולעשות תשובה.[10] על כגון זה אמרו חז"ל "לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב": ברגע שהאדם מזהה בעצמו פחד, זה צריך לעורר אותו לחזור לישרות שבו, דהיינו לרצונו האמיתי של יסוד הרוח להוציא את כוחותיו הטובים אל הפועל, וע"י כן להתעלות שוב מעל לשליטת מידת הפחד.
[1] ע"ע בעניין שני סוגי הפחד האלו בספר דע את בטחונך, עמו' 319-321.
[2] הזכרנו למעלה ששורש כח הפחד מגיע מיסוד האש, אולם המצב המתואר כאן של חוסר יכולת להתמודד עם הפחדים מגיע דווקא ע"י שנופל ליסוד העפר.
ובעומק, שורש הדבר הוא מחמת כח היובש שבאש, שגורם לו ליפול לעפר שהוא יבש ושפל, ואז כבר אין לו כח ההתמודדות של יסוד הרוח (הוספת מורינו הרב שליט"א).
[3] יש הבדל דומה גם בהתייחסות האדם ליסוד המים, עם מידת התאווה שבנפש. בכל אדם קיימת מידה של תאווה, אבל יש שתי צורות יסודיות איך האדם מתייחס למידת התאווה שלו. יש אדם שנמצא "מתחת למים". לצערינו, זה המצב המצוי היום בעולם. כשבן אדם אוכל, אין בדרך כלל הבדל משמעותי בין כוח האכילה שלו לכוח האכילה של בהמה. לשניהם יש כמעט אותם דחפים של הגוף שדוחפים אותם לאכול, ובדרך כלל, האדם רק נותן לעצמו להידחף ולהיות נשלט ע"י אותם הכוחות. יכול להיות שהוא טיפה מתאפק, כמו שהוא גם אומר ברכה ראשונה ואחרונה, אבל גם אלו נבלעים ע"פ רוב תוך כדי הדחף של מעשה האכילה. וגם אם הוא כן שם לעצמו גבול לתאוותיו, אבל סו"ס כשהאדם מחליט כן לאכול, בדרך כלל הוא נמצא "בתוך האוכל", או במילים אחרות "מתחת למים".
אולם, הצורה האמיתית לאכול היא על דרך מה שנתבאר למעלה - שהאדם יהיה נמצא "מעל המים". האדם צריך להעניק לעצמו את האוכל, ע"פ דעת. והדעת הזה צריכה ללוות אותו תוך כדי מעשה האכילה, כגון ע"י שהוא אוכל במודעות למעשה האכילה, וכן לתענוג שהוא מקבל מהאוכל, כשהוא נזהר בד בבד לא לתת לעצמו להידחף על ידו, אלא לפעול כל פעולה ע"פ דעת. ממבט ארבעת היסודות, גם זה מקביל להזדהות עם יסוד הרוח הנמצא מעל יסוד המים.
[4] ויש כאן הקבלה בין יסודות המים והאש - ככל שהאדם מתרומם, הוא נמצא גם מעל שליטת הפחדים, וגם מעל שליטת התאוות, וככל שהאדם יורד, הוא נמצא גם תחת שליטת התאוות, וגם תחת שליטת הפחדים.
[5] וע"ע ספר עלי שור, חלק א', שער ג', "דעת קצות דרכיו", פרק ג' [העוסק בתיקון יסוד העפר] בהערה, וז"ל: "רמוז בזה דבר עמוק בהליכי הנפש העמוקים: שותף השפלות הוא הפחד. רוב הפחדים שאני סובלים מהם נעוצים בשליטת הגוף עלינו וחוסר אונים להשתחרר משליטה זו".
[6] יש בכוח השנאה הזה צירוף של יסודות העפר והאש. מכוח יסוד העפר האדם רואה את עצמו כשפל ולא מוצלח, ומכוח האש מתעוררים בו כל הזמן "נקיפות" של מחשבות כמו "כמה אני גרוע", "הלואי הייתי יכול להיות אחרת", וכו' - מחשבות של מלחמה ומריבה עם עצמו, וחוסר הסכמה לקבל את עצמו.
[7] עי' רמב"ן על הפסוק ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח), וז"ל: "כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו... ולא שישוה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה. ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו, ולא יתן שיעורין באהבה."
[8] ז"ל שם:
את החיות העיקרית, זו שבכוחה למלא את הנפש באופן משמעותי מאוד, צריכים אנו לקבל משורש נפשנו - מעצמיותנו - מכוחנו החזק... ובפרט לבעלי הדימוי העצמי השלילי, העצה היעוצה הינה, לכתוב את כל מעלות נפשם, ולקרוא אותם בכל יום, ועל ידי כן לחזק, ולו במעט, את הדימוי העצמי החיובי שלהם... ובפרט כוחו החיובי החזק ביותר, שהוא שורש הטוב שלו...
עלינו להסכים כי זה הוא כוחנו החזק, והוא חלק מאיתנו. והסכמה זו צריכה להיות לכתחילה, רצונית, חיובית - ובשמחה. לא נחפוץ להמיר את כוחנו החזק בשום כח אחר. ונגיע לכך על ידי שנכיר במעלותיו ויכולותיו, מתוך מבט פנימי ואמיתי... אין שום כח בנפש שלא קיימות בו מעלות ויכולות נפלאות! שהרי כל כוחות הנפש, ללא יוצא מן הכלל, משתלשלים מכוחותיו של הבורא יתברך, כביכול. נקבל את כוחנו החזק בזרועות פתוחות, ונבין כי הוא זה שיכול להסב לנו את האושר המיוחל, ולהביא אותנו אל כל הטוב. דווקא על ידו נוכל למלא את יעודנו בעולם, ולא על ידי כח אחר שאינו ה"אני" שלנו. נבין כי בהעצמתו - אנו מעצימים את עצמנו.
בשלב הבא, לאחר שאנו מסכימים עם כוחנו החזק, עלינו להשקיע מחשבה רבה איך וכיצד לגדלו, לחזקו ולרוממו, ולהוציאו מן הכח אל הפועל - בדרך הטובה ביותר. נשב עם עצמנו, נתבונן רבות, ונעלה רעיונות היאך לעשות זאת. כמו כן, ניתן להתבונן בספרים הקדושים, או להתייעץ עם חברים מקשיבים; מה ניתן לעשות עם כח זה, כיצד ניתן לפתחו וכדו'. והעיקר - לחשוב בכל דרך אפשרית על כוחנו החזק. ההסכמה החיובית עם כוחנו החזק והמחשבה עליו, יביאו אותנו, בעזר ה' יתברך, להזדהות נפשית עמוקה עימו...
"איזה הוא עשיר - השמח בחלקו"... על פי ההבנה הפנימית, "שמח בחלקו" עניינו - שמח במה שהוא החלק העיקרי שבו - חלק מעצמיותו. וה"חלק" שלנו אינו אלא כוחנו החזק... ככל שנשמח בכוחנו החזק, כך נוציאו מן הכח אל הפועל, ונקבל ממנו עשירות נפשית, קרי, חיות גדולה ונפלאה...
כוחו החזק של האדם ניתן לו מאת הבורא יתברך במתנה, מתוך אהבה ורצון להטיב לו, ומבלי שום מחויבות והכרח... אם הקב"ה אינו חייב לנו מאומה, ובכל זאת משפיע עלינו טובות רבות כל כך מתוך אהבתו העצומה ורחמיו הרבים, אזי יש לנו לשמוח על כל פרט, ולו הקטן ביותר, וכל שכן על המתנה הגדולה והנפלאה, הלוא היא כוחנו החזק... כוחנו החזק הינו ה"מתנה טובה" שנתן לנו הקב"ה. שהרי הוא שורש נפשנו, ועל ידו נגיע אל תכלית חיינו. ואם כן, עלינו להיות מודעים לטובות ולתועלות היוצאות ממנו, ולשמוח בו...
הדרך שעל ידה יגיע האדם להכיר את חשיבות כוחו החזק, לפתח את המודעות אליו, ולסלק את ההרגל, הינה התבוננות רבה בהעדרו של הכח על מנת לגלות את יתרונו ותועלתו - "לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא". בכדי לשמוח בכוחנו החזק, עלינו להתבונן רבות, ולתאר לעצמנו היאך היו נראים חיינו אלמלא אותו כח, והיאך נראים חיינו כעת שיש לנו אותו...
בכדי להשריש היטב תובנות אלו, עלינו לתת להם ביטוי נאות, הוי אומר, להודות לקב"ה... באופן פרטי, עלינו להודות לקב"ה על כוחנו החזק. ועל כך - צריך להיות עיקר ההודאה... בכדי שההודאה תפעל את פעולתה, היא אינה יכולה להתבצע רק במחשבה, או בפה רפה. ההודאה צריכה לבוא מתוך הכרת השכל והרגשת הלב, ולצאת בפה מלא... נודה לקב"ה בפה מלא על כוחנו החזק. עלינו לחבר את השכל והלב יחד, ולתת להם ביטוי משותף בפה - בכח הדיבור, כפי שאומר ה"חובות הלבבות": "הלשון - קולמוס הלב ושליח המצפון"...
ישנה עצה נפלאה שתוכל לסייע בעדנו ליישם עבודה זו: מנהג ישראל לומר בכל בוקר, בעת ההשכמה, את נוסח ההודאה "מודה אני". ואם כן, בכל יום, קודם אמירת נוסח "מודה אני", נתבונן בכל הנ"ל למשך מספר שניות, ולאחר מכן נאמר נוסח זה עם הכוונה הבאה: "אני מודה לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי" - שנתת לי במתנה גמורה את כוחי החזק, שהוא שורש נפשי ומקור חיותי, "בחמלה" - משום שאתה אוהב אותי ונותן לי רק מה שטוב לי, "רבה אמונתך" - האמונה בהשגחה פרטית... עצה זו הינה נפלאה, ופריה רב. שהרי, כפי שידוע ומובא בספרים הקדושים, הפעולות הראשונות של האדם בתחילת יומו משפיעות רבות על מהלך היום כולו... ואם כן, כאשר נתחיל את יומנו עם הודאה על מקור הטוב שלנו - על הכח החזק שלנו, נמשיך את הארתו למשך היום כולו. ועל ידי כן, יקל עלינו הרבה יותר לשמוח בכוחנו החזק, ולהוציאו מן הכח אל הפועל...
[9] רצונות ה"אני" מקבילים ליסוד הרוח, כי כל רצון האדם הוא להוציא את כוחותיו אל הפועל. אין רצון האדם רק להגיע לתוצאה מסויימת, כי את התוצאה הקב"ה יכול לעשות בלעדיו. כל עבודת האדם היא רק להיות מי שהוא ולעשות את התנועה הטבעית שלו, שהוא למלאות את חלקו בהוצאת רצון ה' מן הכח אל הפועל. לעומת זאת, כשאדם רודף אחרי רצונות הגוף, הוא תמיד מנסה להשיג איזושהי מטרה מסויימת, ואם הוא היה יכול להגיע ליעד מבלי לטרוח, זה היה עדיף לו. לכן הרצונות האלו מקבילים ליסוד העפר ולא ליסוד הרוח. ובעומק, זו הסיבה שהרצונות האלו גורמים לפחד – כי המטרה הזאת שהם רודפים אחריה תמיד יכולה להיאבד להם. וזאת לעומת רצונות הנשמה, ש"אנו עמלים ומקבלים שכר" על עצם העמל ולא על השגת המטרה, ולכן השכר שלנו הוא דבר בטוח. וע"ע על נקודה יסודית זו בספר "דעת את בטחונך", עמו' 236-249.
[10] ראה ספר "דע את בטחונך", עמו' 365.
קטגוריות
