שאלה:
השואלת מדגישה שבזמן שעושות את חשבון הנפש ניתן להיות בעלי ביקורת על עצמנו ולראות כל דבר באופן שלילי, למה עשיתי את זה, למה עשיתי את זה, למה לא עשיתי את זה, או שניתן להיות יותר מעודדים עצמנו. איך ניתן לקנות את המידה הזאת, להיות מעודדים ולא להיות אנשים או נשים בעלי ביקורת לעצמנו?
תשובה:
כאשר האדם מייחד לעצמו זמן של שקט של התבוננות, אם ההגדרה של הזמן היא רק הגדרה של חשבון הנפש, פעמים אפשר להגיע למקום שהזכירו, אם נטיית האדם היא לביקורת עצמית. אבל, על מנת שזה ייבנה בצורה יותר מדויקת ואמיתית, האדם מייחד לעצמו זמן של שקט, לא זמן רק של חשבון הנפש. הזמן של שקט זה להגיע לרוגע, להגיע לשלווה, להגיע למקום יותר פנימי ועמוק בתוכו. וחלק בלבד מאותו זמן מוקדש לחשבון הנפש השלילי, אבל חלק מאותו זמן מוקדש להתחברות העמוקה בתוכו, להתחבר לחלקים הטובים שבתוכו.
וחלק מאותו זמן צריך גם לעשות חשבון הנפש, אבל לא לייחד זמן רק לחשבון הנפש, כי רוב בני האדם שמייחדים זמן לאותו דבר בלבד, הם עוסקים בבעיות, בקשיים ובהתמודדיות. הצורה הנכונה והשלמה היא לייחד זמן של שקט, זמן של רוגע, לשבת בתנועה רגועה, לפעמים אפשר לטעום דבר שיוצר רוגע, כוס קפה או מאכל קל מאוד, לפעמים אפשר לשמוע ניגונים שמרגיעים, לשבת במקום כמה שיותר משוחרר אם יש אויר נוף וכדומה, שכל התנוחה היא תנוחה פנימית של רוגע, ולא תנוחה של זמן מיוחד לביקורת עצמית, לכן הכיוון שצריך להיות ביסודו שונה.
שאלה:
אחרי שהרב דיבר על רוחניות וגשמיות, שהם מתמודדים אחד עם השני, השואלת דואגת שאולי הדגש על הפנימיות יכול לגרום שמתרחקים מעשיית המצוות בפועל. והיא שואלת איך ניתן לזווג את הרוחניות והגשמיות, שתי הכוחות האלו בגעגועינו שלא נפסיד אחד את השני.
תשובה:
שאלה נכונה מאוד מאוד, מצויה ודרך כלל אצל בני אדם שפחות גדלו באהלה של תורה ולכן הדגש שלהם למצוות, יכול לקבל החלשה. באופן מעשי, מה שמומלץ לכל אדם באשר הוא אדם, ללמוד כל יום שתי הלכות ולקיימם באופן קבוע ומסודר, על מנת שהבסיס של הכל יבנה על קיום מעשי בפועל ממש, שהוא יהיה היסוד שעליו בונים את הכול, ולא חס ושלום מגדל הפורח והאוויר שהעיקר שהוא המעשה, חסר.
תשובה:
מה שנאמר נכון מאוד, ובהגדרה דקה, אילו הם שני חלקים שכל אחד מהם נכון. יש עבודה של רוחניות בתוך החומר, ומצד כך זה זיכוך החומר והוא קיום המצוות בפועל ממש, ויש עבודה של רוחניות מופשטת, ושתיהם נצרכים לאדם. בעולם הזה העיקר זה רוחניות המולבש בחומר, בעולם הבא הוא העיקר רוחניות המופשט מן החומר. לאדם צריך שיהיה לו את שני החלקים, בעולם הזה העיקר הרוחניות המולבש בחומר, בעולם הבא רוחניות המופשט מן החומר, אבל עבודתנו כאן לחיות בעולם הזה במדרגת עולם הזה, ומאידך להכין את עצמנו לעולם הבא. וכששניהם נעשים יחד, ובהדגשה ששניהם נעשים יחד, לא אחד על גבי חשבון השני, זו הצורה השלימה. ושני המדרגות הראשונות שיזכרו זה על גב זה, ולא שהשני ישלוט את הראשון חס ושלום.
שאלה:
השואלת שואלת שאלה לגבי אמונה, יודעת שכל אדם עובר את דברים וקשיים, והזכירה את הקלויזנבורג רב'ה בזמן השואה, והשאלה איך האדם יכול לעלות למעלה מהפחדים, שהדברים האלו יעברו עליו ויגבירו את אמונתו.
תשובה:
ככל שהאדם חש ומרגיש בעומק לבבו, מאור נשמתו, שהקב"ה אוהב אותו באמת כאב האוהב את בנו ויתר על כן, והוא מאמין לפי כך שהקב"ה חפץ בטובתו, לא רק אמונה בדיבור של פה, אלא כהרגשה של הלב שהתעלות אותה אהבה, הוא סמוך ליבו ובטוח שאביו אוהבו יידאג לו בכל שלב, בכל מצב. מתעורר באדם פחד והוא חוזר עוד פעם לשכל וההרגשה בלב של אותה האהבה, עם הרגשה שהקב"ה דואג לכל פרט, מתעורר פחד והוא משקיט את זה מתוך אותו האהבה. מתעורר פחד והוא משקיט מתוך אהבה. לאט-לאט הפחד הולך ומוקטן, ואהבה הולכת לגדילה, ואז האדם זוכה לביטחון אמת, בו יתברך שמו.
[דרשות 119 אמונה בכותל געגועים תשע"ח]
קטגוריות
