שאלה: איך כח הצניעות מתבטא למעשה בנפש?
תשובה: ההגדרה העמוקה של הדברים היא שהצניעות נולדת ממעמקי הנפש ע"י שהאדם איננו מעמיד מקום לעצמו, - כל מקום שיש גילוי של 'אני' הרי שהוא מקום של התגלות אבל מקום הצניעות של האדם היינו שהוא בעצם לא מוצא מקום לעצמו, - כמו שעובר במעי אמו הוא בטל לאמו – והרי אין לך צנוע יותר מעובר במעי אמו, ומונח בזה א"כ, שתחילת כל ההויה של האדם מתחילה ממקום של צניעות, כלומר, מלבד כך שהמקור של יצירת האדם הוא מצניעות, גם כל תהליך היצירה שלו בט' חדשי העיבור הוא באופן של צניעות.
כלומר, מונחת כאן הגדרה מאד מאד עמוקה – שורש כל יצירתו של אדם הוא מצניעות, וזה ברור מאד מאד מאד, מה שכך היא יצירתו, זה לא במקרה, מה שכך היא כל צורת יצירתו מלמד שזה עומק כל הוויתו.
וכמו שנתבאר, כאן מתגלה גם מהי המהות של הצניעות, המהות של הצניעות הוא 'עובר במעי אמו' דהיינו שהוא בטל לעליון ממנו, לאם, ואיננו עומד כמציאות לעצמו, - כל מי שרואה אותו רואה כאן את האם ואת הדבר שבטל אליה, וכמובן יש את השלב שלא הוכר עוברה שבו הוא מוצנע לגמרי, אבל גם כאשר הוכר עוברה, זה עדיין ניכר שהוא עובר והוא בטל לאמו.
וא"כ, השורש הפנימי של הצניעות הוא להידבק במקום שהוא בטל, ולכן הגדרנו ששורש צניעות הם האותיות צנע בבחינת עץ-נ' שזה סוד האין, וכידוע שבנ' שערי בינה, השער החמישים זהו המדרגה שכל הוייתו אינו אלא שהוא בטל לשורשו.
זה לא צניעות רק בהגדרה החיצונית שלה ביחס לכיסוי וללבוש – שזה ג"כ קיים בעובר במעי אמו שע"י הכיסוי שאמו מכסה אותו הוא צנוע – אלא עומק הגדרת הצניעות של עובר היא שהוא בטל לאמו, והרי שזהו שורש מקום הצניעות, ולכן הוא מגלה את ההויה האמיתית שכיון שהוא בטל, הרי שהוא 'אין' וממילא הוא מגלה את ה'אני' האמיתי – "כי אני אני הוא", הוא מגלה את הוית אמיתתו יתברך שמו.
שאלה: לכאו' אם תופסים שהסתרה זה צניעות, א"כ סוף סוף הרי לא דביקים במלך עצמו כביכול, כיון שכל אופן ההידבקות היא רק ע"י הלבושים שמסביב למלך.
תשובה: יש את לשון התניא הידוע "מה לי מחבק המלך בלבוש אחד או בכמה לבושים", אבל בעומק ישנה הגדרה יותר עמוקה – מה שהוא מחבק את המלך עצמו זה מכח שהוא דבק בצניעות של המלך והרי שהוא דבק במלך עצמו, כלומר, הוא לא דבק בלבוש אלא הוא דבק בכח הצניעות, ובמה שהוא נהיה צנוע הוא דבק בכח הצניעות של הבורא, ומה מתגלה בכח הצניעות של הבורא? – הבורא עצמו. כלומר, אם אני צנוע הרי שאני נהיה דומיא דהבורא ע"י שאני דבק בצניעות של הבורא, ואז, כמו שבצניעות של הבורא מתגלה הבורא, כך גם בי מתגלה הבורא.
וא"כ, הדביקות הזו היא לא דביקות מדין 'חיבוק', אם זה מדין 'חיבוק'. ומתוך כך הרי שהוא עומד כמציאות לעצמו, מחבק את המלך ומצד כך נאמר – מה לי מחבק המלך בלבוש אחד או בכמה לבושים, וע"ז נאמר "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" שעל אף שזה 'ימינו' אבל זה חיבור שבו האדם הוא עדיין כמציאות לעצמו, [ומצד כך יש זיווג דנשיקין, זיווג דחיבוק וזיווג דיסודות, אבל הכל במדרגת חיבוק].
אבל כאן מדברים על להידבק בעצם מציאות הצניעות והרי שמתגלה אז באדם 'הוי דומה לו', שכמו שהבורא מתגלה במקום הצניעות, כך כשהאדם הוא חפצא של הצניעות, הרי שהוא עצמו הלבוש, שכיון שהוא הצנוע הרי שהוא עצמו הלבוש.
וכשהוא עצמו הלבוש, הרי שמתגלה בו הוית אמיתתו. – זו הגדרה שונה לגמרי לגמרי לגמרי מהגדרת המציאות של חיבוק, בחיבוק הם עדיין שניים שמתחבקים אהדדי, אבל כאן ההגדרה היא בדיוק הפוכה, הנברא אינו אלא הלבוש של הבורא.
כשהנברא הוא הלבוש, מה מתגלה בתוך הלבוש? – הוית אמיתתו, שהקב"ה גלוי בקרבו.
בהגדרה הפשוטה של הצניעות האדם מלביש ומכסה את עצמו, אם בבגדים ואם בתוספת בגדים כעין מה שנאמר באדם וחוה שהקב"ה תפר להם עלה תאנה.
אבל בהגדרה העמוקה, האדם עצמו הוא החפצא של הצניעות, ואם הוא החפצא של הצניעות הרי שהקב"ה גלוי בתוכו.
שאלה: איך הדבר יכול להתגלות אצל האדם, איך זה מאיר לו?
תשובה: הלשון של 'מאיר' שנקטתם הוא יותר מחודד מהלשון של גילוי שנקטתם בתחילה, - כלומר, אין כאן גילוי אלא שמאיר לו הוית אמיתתו.
המשך שאלה: ואת התפיסה הזו צריך להמשיך ולזכור אותה?
תשובה: זה לא הגדרה של זכירה, זה הגדרה של הכרה, זכירה ושכחה שייכים בדבר שהוא מחוץ לאדם, ואז האדם זוכר אותו או שהאדם שוכח אותו, אבל בהוית אמיתתו, זה גילוי של הכרה, זה לא במהלכי זכרון ושכחה. – כמו שכשאדם נמצא במקום מסויים, הוא לא שוכח והוא לא זוכר שהוא נמצא במקום זה – הוא נמצא שם – ורק כשהוא יוצא משם, הוא יכול לזכור והוא יכול לשכוח, ומצד כך, אם האדם הגיע למדרגה שהוזכרה, אם הוא ישאר באותה מדרגה, א"כ לא שייך שהוא יזכור ולא שייך שהוא ישכח, - הוא לא צריך לזכור וק"ו שלא שייך שהוא ישכח, כיון שהוא נמצא שם, ורק אם הוא יוצא מאותה מדרגה במדרגת ה'רצוא ושוב' שלפי ערכו[1] או שהוא נופל משם, אז הוא נכנס למהלכי זכרון ושכחה שהוא יכול לזכור והוא יכול לשכוח, אבל כשהוא נמצא שם, זה לא בר-זכרון ולא בר-שכחה.
שאלה: האם עיקר המושג בלבול הוא בלב או שזה לאו דווקא בלב אלא גם במוחין?
תשובה: בדיוק כפי שהזכרתם, וודאי שבלב ששם יש את שני היצרים, חלל ימני וחלל שמאלי, יצר טוב ויצר הרע, הם הם היוצרים את הבלבול, ולכן הבלבול הוא בשורש האותיות ב' ול' שמרכיבות את המילה לב, וא"כ עיקר הבלבול הוא במהלכי הלב, אלא שכשהלב הוא בבחינת "לב טהור ברא לי אלקים" ע"י כן אין בלבול גם במוחין כיון שבמדרגה הזו של טהרה יש בחינה של 'טהירו' 'צהירו' כצהריים, שהכל ברור במח מכח בהירות הלב, אבל כשישנה עדיין מדרגה של יצר הרע, מכח כך נובע בלבול גם במוחין.
[1] כיון שהאדם לא יכול לעמוד שם בכל עת ובכל שעה וחייב להיות שיש לו 'שוב' לאחר מכן למציאות התחתונה.
קטגוריות
