שאלה: למה מוצאים את ל"ב נתיבות חכמה שמקבילים לשיניים במדרגת עבור שאין בו שיניים.
תשובה: זה שאלה כללית מאד שנוגעת בסיבת הדבר למה בעבור אין מציאות של שיניים, ובהגדרה הפשוטה – עיבור זה עצם המוחין ולכן אין שם שיניים ורק כשזה הופך להיות כבר יניקה, אזי מה שבעיבור היה עצם מוחין עצמם, נהיה בולט ויוצא לחוץ כשניים, כלומר, כשזה היה מוחין זה לא יצא כשיניים כיון שזה מוחין, ורק ביניקה כשנכנסים המוחין דיניקה, עי"כ המוחין שעיבור כבר נפלטים מלהיות מוחין והם יוצאים באופן של שיניים.
שאלה: האם שתי מדרגות התורה שהוזכרו במדרגת אכילה ובמדרגת שתיה זה בעצם מדרגת 'לשמה' ו'שלא לשמה'.
תשובה: מה שהוגדר בשיעור הוא שיש תורה שיש בה מציאות של הסתר, תורה שיש בה קושיות ותירוצים שנצרך ע"מ לגלותה ריכוך ותיקון וסילוק הקושיות, ויש תורה שמגיעה בגילויה בלי הלבשה של הסתר, שהוא תורה בבחינת שתיה, והיחס של 'לשמה' ו'שלא לשמה' זה האם התורה היא גלויה או שהיא מציאות של נסתרת, - אצל בלעם מתגלה בליעה דקלקול שהכל בלוע באופן של הסתרה, וזה השורש של כל תורת בלעם, כלומר, יש לנו את ה' מוצאות הפה, ומדין השורש העליון, התורה מגיעה מהחיך שזה שורש הטעמים שלמעלה מהכל, אבל אצל בלעם, שורש כל כחו היה בשיניים, - הרי על אף שבלעם אומר "אשר ישים ה' בפי אותו אדבר" (במדבר כב, לח) אבל עדיין יש בכחו לקלל ויש בכחו לברך, - מהיכן שורש כחו לקלל? – מכח החוזק של השיניים שמשם שורש קללתו, כמו שבשיניים נמצא הכח לנתץ לשבור ולהחריב מכח הקושי שבהם, בחינת ה'לב אבן' שבהם, כך גם נמצא בהם כח הקללה ומשם בלעם בא לקלל.
וכמו שנתבאר, במהלכי התיקון נאמר 'ולבן שיניים מחלב' שאין עיקר תכליתם של השיניים לנתוץ הקושיות אלא להפוך למציאות ה'לבנוניות דתיקון', אבל מצד בלעם עצמו, לא רק שהשיניים לא חותכים ומנפצים את מה שצריך לרכך ולזכך דהיינו את הקושיות של התורה, אלא להיפך זה הופך להיות שורש הקללה שע"י השיניים הוא הורס בפיו, והרי שהשיניים הם שורש יניקתו של בלעם[1].
שאלה: האם ההגדרה של "בא אל התיבה" (בראשית ז, א) שאומרים רבותינו, לבוא אל תוך תיבות התורה והתפילה, היינו להיות בלוע במציאות התיבה.
תשובה: מצד ההגדרה של אורות וכלים, כל כניסת אור לכלי בשורש השורשים עד כניסה של אדם לתיבה או הכניסה של זכר לנקיבה, זה בגדר 'בוא אל התיבה', אבל בהגדרה עמוקה, כשדבר בלוע בדבר אחר זאת אומרת שהוא לא ניכר בחוץ, כי אם הוא ניכר בחוץ באופן שיש לו אור פנימי אבל האור מקיף עדיין נשאר בחוץ, א"כ הוא לא בלוע בתוך הדבר עצמו, וכדוגמא בעלמא, בשורש של המבול – היה את מי שנכנס לתיבה והיה את עוג שהיה מבחוץ, והרי שא"א לומר שכל הבני אדם היו בלועים בתיבה כיון שיש גם צורת אדם שנמצא בחוץ, וכמו שהוזכר כמה פעמים שעוג נקרא עוג מלשון עיגולים שזה מה שנמצא מסביב, כלומר שהוא ה'מקיף', ולכן הוא נשאר בחוץ, אבל בלוע זה דבר שכולו נמצא בתוכו שאין לו 'מקיף', אך באופן שיש לו 'מקיף' שהוא נמצא בתוכו, א"א להגדיר אותו כבלוע גמור.
וב'בוא אל התיבה' שנאמר בנח – ה'בוא אל התיבה' הוא באופן שה'מקיף' עדיין נשאר בחוץ שזה עוג והרי שגם שם הכניסה אל התיבה לא היתה שלימה – ומכח כך היה גם שורש דקלקול למי שנכנס לתיבה שזהו חם שנכנס לתיבה שהתגלה בו בתוך התיבה שורש דקלקול, אבל אם ה'בוא אל התיבה' היה באופן של בלוע לגמרי, לא היה שייך מציאות דקלקול בתיבה.
ולכן שורש הבליעות הגמורה שיכולה להיות היא רק כשאנחנו בלועים ב'אור אין סוף' ששם זה בליעות מוחלטת, ועל אף שאנחנו נמצאים בתוך החלל, אבל הכל זה בתוך האור אין סוף, מה שאין כן בשאר כל המדרגות כולם, אין בהם בלוע גמור, רק ה'פנימי' הופך להיות בלוע בתוך הכלים אבל ה'מקיף' תמיד נשאר בחוץ – ואמנם גם במקיף יש את חלק המקיף הנבלע בדופני הכלי החיצון אבל עדיין אין כולו נבלע בדופני הכלי החיצון, ולכן בכל המדרגות כולם אין בלוע גמור – וזה שורש הקלקול דבלעם שהוא מנסה לבלוע את הדבר ולבטל אותו לגמרי – אבל לעולם, כל זמן שיש אור מקיף, אף שחלקו נבלע בדופני הכלי החיצון, אבל לעולם נשאר ממנו גם בחוץ והוא לא בלוע לגמרי.
והדוגמא השורשית לדבר היא במדרגת 'עתיק', שעל אף שז' תחתונות דעתיק מתלבשים ב'אריך' והרי שהם בלועים ב'אריך', אבל הג"ר ד'עתיק' שזה הרישא דיליה, נשאר גלוי, וא"כ הוא לא בלוע לגמרי בתוך 'אריך'.
אין בלוע גמור בעומק חוץ מהבליעות הגמורה באור אין סוף – או מצד כח קלקול שמנסה לבלוע.
ובלשון אחרת והיינו הך – ב'יושר' אין בליעות גמורה ורק ב'עיגולים' יש בליעות גמורה ושורש מה שבלעם מקלקל זה מכח שורש אומות העולם שהם משורש העיגולים ששם יש בליעות גמורה, אבל בתפיסת הקומה של ה'יושר', לעולם אין מציאות של דבר בלוע לגמרי, רק ב'עיגולים' שייך בליעות גמורה – או באופן דקלקול שזה כח הבליעה של בלעם או בקדושה העליונה של ה'עיגולים'.
אבל העיגולים הוא צד אחד של המטבע, ולעולם העיגולים והיושר הם מחוברים יחד ואין עולם של עיגולים לעצמו – אם היה עולם של 'עיגולים' לעצמו, היה אפשר לומר שיש שם גדר של בליע גמור, אבל כיון שאין עולם של עיגולים לעצמו, הרי לעולם יש יושר ועיגולים, מצד כך אין בלוע גמור, - הדברים נתבארו בקצרה, אבל זהו תמצית הדברים.
שאלה: האם הבליעות ב'אין סוף' היא ע"י ביאה אל התיבה או בהפשטה מן התיבה.
תשובה: השאלה היא לאיזה תיבה מתייחסים, אם מתייחסים לתיבה תחתונה א"כ וודאי שהתיבה היא רק התלבשות וצריך הפשטה ממנה, אבל אם מתייחסים לשורש השורשים, - מהי התיבה של כל הבריאה כולה? – אלו הם העשרה ספירות שהיו גנוזות במאצילם, שהם היו בלועים לגמרי במאציל, וא"כ כשמדברים על להיכנס לתיבה, השאלה היא באיזה תפיסה של תיבה, כשמדברים על עומק התיבה שזה הכניסה לאור אין סוף בחזרה, שם בלועים בתוכו לגמרי, אבל בוודאי שכפשוטו להיכנס אל התיבה מדובר לתתא ושם זה באמת מצריך לאחמ"כ הפשטה, ומ"מ א"כ, בשורש כל השורשים כולם, עצם כך שיש אור אין סוף ויש את העשר ספירות הגנוזות במאצילם, זה כניסה אל התיבה בשורש השורשים למעלה.
[1] הדברים לא הוזכרו במפורש, אבל זה היה מונח בתוך הדברים.
קטגוריות
