מכתב א'
שאלה
בענין האמונה על העתיד, שלכאורה סותרת לבחירה. דבשלמא על העבר אנו מצווים להאמין שכל מה שנעשה הוא ממנו ית', אבל ביחס לעתיד אם יאמין הרי הוא שולל את הבחירה.
תשובה
לשאלה זו יש כמה פנים של תשובות. אולם נשיב לפי נוסח השאלה.
יש זמן ויש מעל הזמן. כלומר יחוד עבר הווה ועתיד - הויה אחת. ואם על העבר הנך מבין כדבריך, אפשר כבר להבין גם על העתיד.
ובלשון אחר: יש הנהגת היחוד ויש הנהגת המשפט כמ"ש בספר דעת תבונות, ועל האדם להאמין בהנהגת היחוד אף שסותרת לבחירה, וזו שאלת ידיעה ובחירה. ועל האדם לדבק עצמו מצד העבודה בפועל בבחירה, ומצד האמונה (בענין הנ"ל) בידיעה, ויש מקום בנפש גם לבחירה וגם לידיעה. כמ"ש בשפת אמת לפורים, שאין מגלים את הידיעה לנפש האדם אלא א"כ לא יפגם מכך כח הבחירה בנפשו.
מכתב ב'
שאלה א
כיצד יאחז האדם בידיעה שהוא ית"ש פועל הכל, מבלי שיגרום לו רפיון בעבודה שמצד הבחירה, כי סוף סוף ההתבוננות בידיעה היא שלילת הבחירה.
תשובה
בתחילה, אזי אדם מרגיש את הבחירה ומאמין בידיעה. ולאחר העמקה, אדם משיג את הידיעה, ורק בשעת נסיון חש את הבחירה, כי נסתלקו המוחין, ואזי אינו יכול לחשוב בבירור על הידיעה.
ובכל עת על האדם להאמין, אמונה דיקא, בבחירה, שהרי הקב"ה כתב בתורתו "ובחרת בחיים", והרי שיש בחירה. נמצא שחי עם שניהם, עם השגה של ידיעה, ועם אמונה בבחירה. ולכך, אף שאינו מבין כיצד לישב סתירה זו, מ"מ מאמין, אמונה דיקא, שיש בחירה. ולכן, אף שבשכלו אין נראה לו שיש בחירה, צריך להאמין בכך (יש בחירה של כל עת, כגון לעסוק בת"ת ואכמ"ל).
ועומקם של דברים הם, שתפקיד הידיעה ענינו לקשר את האדם לקב"ה בכל עת ומכל מצב, ולבטל את ה"אני" שחש שהוא הפועל. וכן לסלק את כח הספק שבנפש, שהרי מכיון שמאמין שהוא ית"ש הפועל - אין מקום לספק.
ולעומת זאת, תפקיד הבחירה הוא סוד עולם העבודה, וצריך להאמין ש"אני" פועל, אני דיקא. וצריך לאחוז בשניהם, גם בידיעה וגם בבחירה. ובכל ענין יש לחברו לבחינה השייכת לו, ולא להפך היוצרות ח"ו, שזהו חורבן כל העולמות. כאשר זוכה האדם לעלות למעלה מן הידיעה ולמעלה מן הבחירה, לעולם התמימות, שם הדברים מתיישבים בלבו.
שאלה ב
מהו שאמרו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", מהי בחירה זו, ומה הפירוש שאינה בידי שמים?
תשובה
יראת שמים ענינו קבלת עול מלכות שמים, והוא שעבוד כח הבחירה לקב"ה, לידיעה. וכמ"ש ר' ירוחם והובא במכתב מאליהו, שעבודת האדם לשלול הבחירה ממנו בכל מדרגה שנמצא, ולדבק עצמו לידיעה, ואזי מקבל בחינת בחירה עליונה יותר, וכן חוזר חלילה. והרי שקבלת העול בעומק, הוא הפנמת האמת שהנני מובל ומונהג בידו ית"ש לגמרי, ואין לי שום אפשרות רצונית, וזהו קבלת העול המוחלטת, והיא הנקראת יראת שמים שלמה. למטה מכך כמובן, יש את המושג יראת שמים כפשוטו, שמשעבד רצונו לרצון בוראו.
שאלה ג.
לישב הנהגות חז"ל ביחס לתפיסת הידיעה, ולדוגמא מה שמצינו בבכורות לא,ב: "רבי אידי סרסיה דרב ששת הוה, שמעה מיניה, אזל אמרה בי מדרשא ולא אמרה משמיה. שמע רב ששת איקפד אמר מאן דעקיץ ליעקציה עקרבא. ורב ששת מאי נפקא ליה מינה דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהילים סא) אגורה באהלך עולמים וכי איפשר לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד רבונו של עולם יאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר". ולכאורה במבט של ידיעה אין מקום לקפידא, שלעולם לא יוכל האדם לחסר שכרו המוכן לחבירו.
תשובה
כל מקרה צריך ביאור לגופו. ובדוגמא שנקטת, הכעס אינו מצד ה"אני" שדואג לעצמו, אלא על שמנע עצמו מעשות חסד. והרי שכעס על כך שביטל מרעהו חסד, שבעומק זהו אכזריות (ובאופן כללי צריך להסתכל על חז"ל במבט שלמעלה מעולם של "אני" הפרטי). ובחינת כעס הנ"ל, הוא מ"ש חז"ל שצריך להראות כעס בתוך ביתו, והוא כעס דקדושה.
מכתב ג'
שאלה א
בירור מ"ש במכתב הקודם שהכל ביד"ש חוץ מיר"ש, שפירושו שכל עניני האדם ללא יוצא מן הכלל ביד"ש הם, חוץ מן היר"ש שבכל דבר ודבר, שעבודת האדם לשלול הבחירה ממנו בכל מדרגה שנמצא, ולדבק עצמו לידיעה, והוא שעבוד כח הבחירה לקב"ה. כלומר שבחירת האדם לבטל את רצונו, ולגלות שאין בעולם רק רצונו ית'.
תשובה
הבנת כראוי. אולם לעולם יש לידע שיש עומק לפנים מן עומק, שעדיין לא הושג. ולכן לעת עתה יש לחיות לפי השגה זו, ויחד עם זאת לשאוף להשיג השגה פנימית יותר בדברים.
שאלה ב
מ"ש במכתב הקודם (ב-א) שיש בחירה של כל עת, כגון לעסוק בת"ת. ביאורו.
תשובה
בכל עת הבחירה באדם לחשוב כרצונו (כל אחד לפי רוחב הבחירה שלו). ויש שבחירתו האם לחשוב בדברי תורה אם לאו, ויש שבחירתו כמה ריכוז משקיע במחשבותיו. והוא בחינת נסיון באיכות. ובחירה זו שייכת אצל אדם בכל עת. אולם אסור להתרכז בענין זה בכל עת ממש, כי זה מסוגל להביא את האדם לידי לחץ פנימי, והיא תביעה שלמעלה ממדרגתו (זולת ליחידי סגולה כהגר"א וכד').
אלא שבאופן כללי צריך להרגיל עצמו לחדד את מידת הריכוז הפנימי של השכל והלב, שיהיה מחובר רק לדבר שעוסק בו, וימצא את כוחות נפשו בענין זה. וזו היתה מידתו של מרן החזו"א, שריכז כל כוחותיו בעיון יגיעת התוה"ק. אלא שהוא ז"ל נתברך בכח רב ממנו ית"ש, ואדם מן השורה שיתנהג כמותו יבוא לידי שבר. אלא שצריך להרגיל כל אחד את עצמו לפי כוחותיו לדבק כל חלקי נפשו בנקוד שבה עסוק. דבר זה אינו בא ע"י מלחמה, אלא ע"י הרגל, שבכל עת שמחשבתו פונה מן הענין שעסוק בו וחש בפניה זו, מחזיר מחשבתו לענין הראשון. אולם לא במתח, אלא מתוך רוגע, כאדם שמסקל אצבעו מהכא להתם.
שאלה ג
במה שאמרו גבי מעשה דקין והבל "קול דמי אחיך צועקים אלי" (בראשית ד,י), דמו ודם זרעיותיו (ראה ב"ר כב,ט. והובא ברש"י שם), ובשלמא על נקודת הבחירה יש מקום לתבעו, אבל מה שנגרם מחמת מעשיו לכאורה הוא כבר בתחום הידיעה, ולא מעשיו גרמו.
תשובה
כאשר בענין גשמי אדם בחר, ובחירה זו יצרה לו הפסד, והפסד זה גרם עוד הפסד בעקבותיו וכו' וכו', אדם מרגיש שהוא גרם את כל התוצאות. ודע, שכל אדם נידון לפי מדרגת נפשו. ומי שבגשמיות חש שהוא אחראי על כל התוצאות, כן דנים אותו ברוחניות. ולעומת זאת, מי שבגשמיות יש לו אמונה, וחש שזה אינו תלוי בו, כן ידונו אותו ברוחניות, שאינו אחראי על התוצאות, אלא רק על נקודת הבחירה.
שאלה ד
אודות מה שאמרו עה"פ "אשה כי תזריע וילדה זכר", אשה מזרעת תחילה יולדת זכר וכו'. וא"כ לכאורה יוכל האדם לעשות כל בניו זכרים. ובספר מנחת יהודה להר"י פתיה זצ"ל כתב בתירוץ אחד דמאמר זה מיירי לאנשים שהנהגתם היא ע"פ דרך הטבע. מה טיבה של הנהגה זו?
באמת אין שום הבדל בין טבע לנס, כי הכל מונהג ממנו ית"ש ממש. אלא שיש והלבוש (כלומר צורת ההתראות של הדבר כיצד נראה למקבל) הוא בצורה של נס, ויש שהלבוש בצורה של טבע. ולכל אדם מלבישים את הדבר לפי מדרגתו. והבן, שאין יש אלא לבוש אחד, אלא שלאחד נראה נס, ולשני טבע, והבן מאד. וכמ"ש חז"ל על אסתר, שלכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו (מגילה יג,א). וכן הוא בכל אסתר - הסתר, שאין לאדם אלא מה שעיניו רואות, וכל אחד רואה את הדברים מזוית שונה.
מכתב ד'
שאלה א
עוד בסוגית הידיעה והבחירה. היכן הוא מקומה של התפילה? שלכאורה התפילה סותרת לידיעה. שאם היא בתחום הידיעה, מדוע תקנו לנו חז"ל בברכות האמצעיות בקשות לרפואה ופרנסה וכיו"ב. אמנם אם התפילה היא בתחום הבחירה, למה נתקנו אותן ברכות פרטיות דוקא בתפילת העמידה שהיא ברום המעלות?
תשובה
הידיעה בחינת שתיקה. ולאו דוקא שתיקה שהיא שלילת הדיבור גרידא, אלא שתיקה עצמית של כל כוחות הנפש. כלומר, השתקת הכח הפועל של ה"אני", ואזי האדם דבק בפועל האמיתי, שאינו אלא הא"ס ב"ה.
ומעתה ברור הדבר, שכל תפילה ולו העליונה ביותר, היא בבחינת דיבור (הן דיבור בפה, והן דיבור במחשבה), ואינה אלא בחינת בחירה (עיין במכתב ה להלן). ולכך, אף תפילת העמידה - עדיין בבחינת דיבור עסקינן.
סוף כל סוף, אין מהות התפילה על האני הפרטי, "רפאני", "ברכני", וכו', אלא על השכינה הק' כמ"ש בספה"ק. והרי שאף שזו תפילה, מ"מ אינה על האני, אלא המשכה רוחנית עליונה לשכינה הק'.
ולכך, כל מחשבה פרטית בתפילת העמידה, היא זילותא והורדת ערך מהות התפילה. והבן, שתפילת העמידה היא [כמעט] רום המעלות בתפילה, אולם איננה רום המעלות בקומה הכללית.
שאלה ב
היכן הוא מקומה של ההשתדלות בעניני הגשמיות בסוגית הידיעה והבחירה, וכיצד היא המידה?
תשובה
השתדלות בכל עניני הגשמיות הוא תולדת בחירת אדה"ר, ובכלל הקללה של "בזיעת אפיך תאכל לחם". ולכך על האדם למעט בהדרגה מן השתדלות זו, ובזה יוצא מהפגם של החטא. עם זאת, אף במה שעדיין משתדל, צריך לידע שאינו פועל כלום ממש כמ"ש במסילת ישרים, ואינו אלא כמעשה קוף בעלמא ממש.
שאלה ג
במה שנתבאר בקונטרס התשובה (ראה בלבבי ח"ה. ונד' גם בחלק המועדים) שצורת הקבלות שרגילין לקבל בימי התשובה היא דרך נכונה רק למי שחטא על דרך מקרה, ע"ש. מהי א"כ הדרך הראויה לרוב בנ"א שאינם בגדר זה, ובמה נכון להתמקד בימי התשובה.
תשובה
עיקר הקבלה צריכה להיות לקבוע זמן ליחד נפשו עם הא"ס ב"ה בפשיטות, ולדבר אליו כדבר איש אל רעהו ממש, ולבקש ולהתחנן על נפשו שיזכה לדבק נפשו בא"ס ב"ה. וזולת זה כל העבודה קרובה לדמיון, והוא בכלל דרך שיש בו סכנה.
זה היסוד וזה הבסיס לכל דרך רוחנית פנימית אמיתית, ליחד זמן שמתיחד בו עם קונו, אם מעט ואם רב, מ"מ מידי קביעות שלא יצא. ואתה ברח לך ממקום ישוב לפחות פעם בשבוע, ותיחד נפשך כמה שעות עם קונך, ואזי תזכה לידע ש"אין עוד מלבדו" ממש.
מכתב ה'
שאלה א
עוד בענין התפילה והידיעה שנתברר במכתב הקודם (ד-א). האם התפילה סותרת לידיעה גם מצד כך שהיא פועלת בעולמות העליונים כידוע, משא"כ הידיעה שאין פועל מלבדו ית'?
תשובה
ענין הידיעה אינו שאין פעולה, אלא ענינו שה"אני" אינו "פועל", אלא "מופעל" על ידו ית"ש. והרי שהתפילה פועלת בעולמות העליונים מ"מ, אלא שלפי מבט הבחירה "אני" פועל זאת, ולפי מבט הידיעה השי"ת פועל זאת. והבן שלפי מבט הידיעה אף התפילה מכלל הידיעה היא. אולם בערכנו התפילה מכלל הבחירה היא, זולת אצל יחידי סגולה ממש ששכינה מדברת מתוך גרונם ממש כמשה רע"ה. וזו תפילה שאינה נובעת מן הרצון הפרטי שלי לשנות, אלא כביכול מונעת מרצונו ית"ש.
מכתב ז'
שאלה
מהו שהזהירו חז"ל בכמה מקומות להיות האדם חס על ממונו. וכדתנן בערכין כח,א: "א"ר אלעזר בן עזריה מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו". וכן בחולין פד,ב: "מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן, ילבש כלי פשתן וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ואל ישב עמהן", ופירש"י: "ולפי דרכנו למדנו שהעושה אלה מאבד ממון ויזהר אדם מהם". ומבואר שאם לא יזהר הרי הוא מפסיד לעצמו. כיצד מתישבים הדברים במבט של אמונה?
תשובה
יש בחינת זמן, ויש בחינת נפש. ופעמים שמדרגת הזמן למעלה מן מדרגת הנפש, ופעמים להיפך. והנה כתב הרמח"ל בספרו "דעת תבונות", שבכל הדורות שולטת הנהגת המשפט, ובסוף ימי הגלות שולטת הנהגת היחוד. ומעתה ברור, שמצד הנהגת הזמן בכל הדורות - נהגו ואחזו בהנהגת המשפט (מצד חיצוניות ההנהגה, אולם פנימיות הנפש אינה שייכת לזמן). משא"כ בסוף ימי הגלות, עיקר האחיזה בהנהגת היחוד.
ודבר זה הוא יסוד גדול, עמוק ורחב, שמוליד הסתכלויות רבות. ולנידון דידן, הנהגת המשפט ענינה לפי הבחירה, ולכך נוהגים בצורה של בחירה ברובי הענינים, וא"כ נמצא שאני צריך לדאוג בעניני גשם יותר מצד ההשתדלות.
אולם מצד הנהגת היחוד, זה אינו אור שתלוי במעשה בנ"א, ואז עיקר הדבקות באמונה. וע"ז אמרו: "בא חבקוק והעמידן על אחת, צדיק באמונתו יחיה", וכבר ביארו רבותינו שדברי חבקוק אלו נאמרו בעיקר על דור האחרון. קיצרנו בדברים, אולם הם עמוקים מאד. זולת ביאור זה, יש עוד ביאור בדברי חז"ל הללו, ועיין במפרשי האגדות.
מכתב ח'
שאלה
נתבאר במכתב הקודם אודות המותרות, דמצד השלא לשמה שבנפש וכן מצד גופו, לעולם חיבור לחומר יש בו סכנה, אף כאשר כוונתו לש"ש, כי בודאי אינו יכול שיהיה לש"ש גמור. וא"כ לכאורה אין זה ענין למותרות בלבד, אלא ה"ה לכל עניני החומר כאכילה ומלבוש וכיו"ב, ואף מה שנצרך לכדי חיותנו - יש בו סכנה. וא"כ מה נשתנו המותרות. שהרי השלא לשמה קיים בכדי חיותנו כמו במותרות, והלשמה - גם במותרות אינו חסרון. וא"כ מה נשתנו אלו מאלו, ומהי עבודתנו בזה?
תשובה
לשמה בחינת ידיעה, ושלא לשמה בחינת בחירה, והבן מאד. ומצד בחינת שלא לשמה יש בחירה. וככל שהאדם מרחיב את השלא לשמה על ידי ריבוי של מותרות, מרחיב את הבחירה. ובעומק מרחיב את האני הפרטי, שהוא סוד הבחירה. ודי לו לאדם להתנסות עם הבחירה שהקב"ה נתן לו, ולמה להרחיב את נקודת הבחירה שבזה מתרחק מהקב"ה.
ובאמת אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אע"פ שלא לשמה" וכו' (פסחים נ,ב). וענינו, שתמיד יש בנפש בחינת שלא לשמה. אלא שעבודת האדם להקטין את בחינה זו בנפשו, ולא להרחיבה.
המותרות מחד יכולים להרחיב את הלשמה של האדם, כמ"ש חז"ל (ברכות נז,ב): "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן, דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים". אולם מאידך בודאי שיש כאן הרחבת השלא לשמה ג"כ, והדבר עומד בשקול גדול מאד.
מכתב ט'
שאלה
עוד אודות המותרות, נתבאר במכתב הקודם שככל שהאדם מרחיב את השלא לשמה ע"י ריבוי של מותרות - מרחיב את הבחירה. ודי לו לאדם להתנסות עם הבחירה שהקב"ה נתן לו וכו'. ולכאורה כל ענינה של הרחבת הבחירה ע"י האדם הוא מצד עולם הבחירה, שבוחר להרבות לו נכסים יותר מכדי צרכו, ובזה מרחיב את השלא לשמה, וממילא מרחיב את נקודת הבחירה. אבל האמת מצד עולם הידיעה - שכל ריבוי נכסיו וכל מיני מותרות שיש לו, לא האדם פעל, אלא הוא ית' פעל הכל. ונמצא שתוצאת המותרות שהוא הרחבת הבחירה - הוא דבר המוכרח אצלו, ואינו תוצאה של בחירתו הראשונה שחשק במותרות.
תשובה
כשם שבדעה יש מקום לידיעה ולבחירה, כן בהרגשת הנפש. וחלק הנפש שמרגיש את הבחירה, אסור לפתח אותו אלא לצמצמו. ומכיון שמצד חלק זה מרגיש שהוא בחר בזה, וזו הרגשת אמת, לכך אין לעשות כן. כשם שהדברים אמורים בהלכות לבבות, כן הם אמורים בהלכות דעות.
מכתב יב
שאלה
באוה"ח הק' עה"פ "וימע ראובן ויצילהו מידם", שהצילהו מיד הבחירי, שיכול בעל בחירה להזיק מה שלא נגזר על האדם, משא"כ בבע"ח שאין בכחם להזיק רק מה שנגזר על האדם (ומקורו מהזוה"ק ח"א קפה,ב: "בגין דהכא אתר דנחשים ועקרבים, אי איהו צדיקא קב"ה ירחיש ליה ניסא, ולזמנין דזכו דאבהן מסייעין ליה לבר נש וישתזיב מנייהו, אבל כיון דיתמסר בידא דשנאוי, זעירין אינון דיכלין לאשתזבא, ובגין כך אמר למען הציל אותו מידם, מידם דייקא". ע"ש). ולכאורה צ"ב איך יתכן דבר זה. וגם שלכאורה הרמח"ל בקל"ח פתחי חכמה (תחילת פתח ב) דחה אפשרות זו שכתב: "ואימא שהרצון העליון רוצה שיהיו השליטות העלולות ממנו מונעות כביכול את כחו", וכו', ודחה זה לומר שאינו כן.
תשובה
ענין זה שנוי במחלוקת גדולה, כנודע. ובאמת "אלו ואלו דברי אלקים חיים". ועומק הדברים, שהרי מצד הידיעה שלמעלה מן הבחירה, לא היה ראובן פועל כלל. אולם באמת זה כל סוד העבודה לפי מבט הבחירה.
ולכך עבודת האדם - מחד להאמין בבחירה, ולפעול ככל גדרי התוה"ק. ומאידך, להאמין בידיעה, ולדעת שלא פעל כלום, אלא "הוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים" דייקא. ועי"ז מגיע לביטול אמיתי, כי אינו פועל כלל. וזהו סוד עומק השגת מידת מלכות שבנפש, שנקראת "לית לה מגרמה כלום" ממש.
מכתב יג
שאלה
א) אודות מה שנתבאר במכתב הקודם (יב-א) בדברי האוה"ח והזוהר הק', בענין וישמע ראובן ויצילהו מידם, אבאר את התשובה לפי הבנתי. דלפי מבט הבחירה ראה ראובן להשליכו ליוסף לבור, דאף שנחשים ועקרבים יש שם, מ"מ הם אינם בכוחם להזיק אף במבט של עולם הבחירה, לפי שאינם בעלי בחירה כלל. משא"כ בני האדם, אע"פ שמצד הידיעה גם הוא אינו פועל כלל, מ"מ כפי מבט הבחירה יכול הוא לבחור ולהזיק באופן שיראה שמזיק גם למי שלא נגזר עליו שיוזק. ולפי מבט זה ראה ראובן חובת ההצלה שלפניו, להצילו מיד הבחירי וליתנו ביד האינו בחירי.
ב) ועד"ז יש לבאר לכאורה גם מה שארז"ל (כתובות ל,א): "הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים שנאמר (משלי כב) צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם", וכבר הרחיב בזה הרמח"ל במס"י פ"ט, דמצינו שחייבו חכמים בכל מקום שישמור האדם את עצמו שמירה מעולה, ולא ישים עצמו עצמו בסכנה אפילו הוא צדיק ובעל מעשים. והוסיף בהמשך דבריו, שהמפקיר עצמו לסכנות הרי הוא עלול להנזק מצד הסכנה המוטבעת בדבר מפני חסרון שמירתו. ע"ש. ומכל זה מתבאר, דהמפקיר עצמו לסכנות הר"ז מסכן עצמו להנזק, ואע"פ שלא נגזר עליו, שזהו כביכול אינו ביד"ש. וע"פ הנ"ל יבואר, דכל זה הוא רק לפי מבט הבחירה, כי בהיות האדם מצווה לשמור עצמו, ובבחירתו לקיים ציווי התורה בזה, הרי שבאם לא ישמור עצמו יוכל להגיע לו נזק באופן שיראה שבא לו בטבע כפי אשר הטביע הבורא ית' בענין הסכנות הטבעיות, משא"כ שאר נזקים שאינם תלויים בבחירתו של אדם, כגון שבאו לו באונס וכיו"ב, על אלו אמרו הכל ביד"ש, דזה אינו שייך כלל לעולם הבחירה, רק לידיעה שלמעלה מן הבחירה.
תשובה
דבריך נכונים, ובפרט מש"כ באות ב. אולם בעומק אין לאדם נידון כלל מה יצא מפעולתו או מאי פעולתו - נזק, שכר ועונש, וכו'. אלא עליו רק לברר מה הדין באופן זה, וזולת זה אין נפק"מ מה התוצאה, מי אחראי וכו'. וזו נקודה פנימיות הנפש שלמעלה מן שאלת ידיעה ובחירה, וזו מידת התמימות השלמה.
מכתב יד
שאלה א
בגמ' נדה טז,ב: "אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו רבש"ע טפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר, כדר' חנינא דא"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ובתוס' ד"ה הכל בידי שמים, כתבו בקיצור ענין הידיעה והבחירה. שהקשו: "והא חזקיה חזא דהוו ליה בני דלא מעלו, אלמא דנגזר קודם לידה שלא יהיו יראי שמים". ותירצו: "וי"ל שהראהו מה שעתיד להיות". ע"ש. הרי שכתבו בקצרה כל ענין הידיעה והבחירה, דאף שהראהו עתידן, אעפ"כ אין זה סותר לבחירה, דמצד האדם הדבר בידו אם יהיה צדיק או רשע. אולם מה שהוסיפו לתרץ לא נתברר אצלי, וז"ל: "ועוד, דהרבה דברים תלוי במזל כדאמר בשלהי שבת (קנו,א) מאן דאתיליד בצדק יהא צדקן במצוות, דאתיליד בשבת מתקרי קדישא.. דאין זה בידי שמים כי אין הקב"ה רוצה לשנות הילוך המזלות". מהו ענין זה של המזלות, ולאיזה בחינה הוא שייך?
תשובה
יש ג' בחינות: (א) בידי אדם, בחירה. (ב) בידי שמים, כלומר שב"ד של מעלה דנים בזה, וזה נקרא בבחירת בי"ד של מעלה. (ג) דבר שאינו בשליטת נברא כלל, וזה נקבע בראשית הבריאה על ידו ית"ש. וזה נקרא מזלא, ובלשון המקובלים נקרא עתיק, וביתר דיוק - רישא דעתיק, ג"ר, רדל"א. (עיין קל"ח פתחי חכמה, בביאור מושגים אלו).
שאלה ב
בספר דרך ה' לרמח"ל בענין ישראל ואוה"ע (ח"ב פ"ד) כתב: "והנה מתחילת הבריאה נזמנו כל הדברים להיותם כך, אם יהיה שיחטא האדם, וכמו שנבראו כל שאר ההזקים והענשים על התנאי וכמאמרם ז"ל". ולכאורה זה נראה כעירוב פרשיות של ידיעה ובחירה, דאי מצד הידיעה אינו תלוי בבחירת האדם כלל, ואי מצד הבחירה, תנאי זה למה לי?
תשובה
לא הובן לי מה קשה על צד הבחירה, והרי מצד בחינת הבחירה - הרע מותנה אם יצא מן הבכח לבפועל, או ישאר בכח.
שאלה ג
בספר בלבבי משכן אבנה (ח"ג) נתבאר שצריך האדם להסתכל על עצמו במבט של בחירה, ועל חברו במבט של ידיעה, וכדמצינו אצל דוד המלך ע"ה שאמר "ה' אמר לו קלל", ואעפ"כ מצינו לדוד שצוה לשלמה בנו להפרע מן המקלל. אכן דוד ודאי נתכוון לתועלת נפשו של שמעי. אלא שיש לשאול במילי דעלמא לעולם לא יתבע האדם נזק שנגרם לו ע"י חברו, אחר שראוי להתבונן בו במבט של ידיעה, ואם רוצה בתיקון נפשו של חברו - ימחל לו, ותו לא מידי.
תשובה
הוי כהלואה, והרי שאינו תובע מחמת ש"הזיק", אלא מחמת שגדר מזיק יצר חיוב ממון, ועתה הוא חיוב ממוני. ואף שחילקו האחרונים בין חיוב הלואה לחיוב מזיק, יש הבדל ויש השתוות, ופשוט.
שאלה ד
עה"פ: "ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא" (שמות ד,יד), אמרתי כי הנה מפורש ענין הידיעה והבחירה בפשוטו של מקרא, דאף שנתן לו הקב"ה הבחירה שידבר הוא, עם כל זה אמר ידעתי שלא כן יהיה, אלא אהרון יהיה המדבר. אלא שהוקשה לי, למה נדחק הרמב"ן שם שלא לפרש כן, שכתב: "כלומר גלוי לפני שידבר בעבורך כרצונך לאהבתך, ואפילו לא ציויתיו". ולכאורה למה לא פירש ענין הידיעה כפשוטו?
תשובה
כל התורה מתפרשת הן לפי הידיעה, והן לפי הבחירה. ועל דרך כלל, מכיון שאנו בעוה"ז - עולם הבחירה, דברו לפי לפי מבט הבחירה.
שאלה ה
בקל"ח פתחי חכמה פתח ז, במש"כ: "שהנשמה היא על כל פנים ברואה, ואינה אלקות, ויתכן בה צורה ודמות ותמונה דקה, אלא שתהא צורה רוחנית, שלא כצורת הגוף, אך אין שום מונע לומר שיש בה צורה ותמונה דקה". כיצד הדברים מתישבים עם מה שאמרו שהנשמה חלק אלוק ממעל?
תשובה
עיין בסוף הספר בלבבי משכן אבנה (ח"א) בתוספת.
מכתב טז'
שאלה
א. בספר בלבבי משכן אבנה ח"א: "יש לידע, שאף שבודאי בכחה של התפילה לפקוד עקרות ולרפאות חולים, ולפתוח שפע של ברכה ופרנסה בגשמיות וברוחניות, ודרכה אפר להשיג כל מילי דמיטב". ויש להתבונן בכח התפילה לבטל גזרות, באיזה בחינה מדובר, כי מצד הידיעה כבר ביררנו שלא יתכן לומר כן, כי במבט זה לא האדם פועל ולא התפילה פועלת כלום. אלא הכל מצד הבחירה, רק שצריך להבין שאף שפעולת התפילה מצד הבחירה היא, מ"מ הגזרה היא לכאורה מצד הידיעה , וא"כ כיצד יבטל זה את זה. אולם לפי מה שנתבאר לעיל (מכתב יד-א) שיש ג' בחינות: "א. בידי אדם, בחירה. ב. בידי שמים, כלומר שב"ד של מעלה דנים בזה, וזה נקרא בבחירת בי"ד של מעלה. ג. דבר שאינו בשליטת נברא כלל, וזה נקבע בראשית הבריאה על ידו ית"ש. וזה נקרא מזלא". א"כ י"ל שמה שהתפילה פועלת הוא בבחינה השניה, דמב שגזרו על האדם בבי"ד של מעלה אפשר לו לבטל בכח התפילה, והכל מצד הבחירה.
עוד בענין זה של בחירת בי"ד של מעלה, האם גם דין האדם בר"ה הוא בבחינה זו?
תשובה
נכון. וכן בדין ר"ה הכל רק מצד הבחירה, כי מצד הידיעה הכל צפוי מראשית הבריאה.
מכתב ט"ז
שאלה
בענין מדה כנגד מדה, הנה בספר בלבבי ח"א מבואר: "ובכל איבר ואיבר שאדם חטא בו, כנגד כך הוא נענש ולוקה באבר זה.. ובאם אגנוב בידי זו בהכרח שידי זו תענש, אם בפצע אם בהתיבשות". האם לעולם זהו המבט, שכאשר באים יסורין על האדם יבדוק מעשיו לפי אותו אבר שנתיסר בו, ואם יש לחנך כך את הבנים.
גם יש לדעת, האם הסתכלות זו אינה סותרת את הנהגת היחוד, אשר היא השולטת בדורנו כפי שבורר לעיל (מכתב ז-א).
תשובה
בחינת מדה כנגד מדה היא בחינת הנהגת המשפט שמושרשת בז"א, ומי שמדרגתו (או שורש נפשו) בז"א צריך לנהוג כן. משא"כ מי ששורשו בכתר, בהנהגת היחוד, באופן כללי אין זו עבודתו. סוף כל סוף מצד ההתלבשות צריך לנהוג כן לפרקים בסוד מלכות של עולם עליון שיורדת להאיר לתחתון. ולכך אף בזמננו יש מקום לנהוג כן לפרקים.
(שו"ת ממערכת 'אש קודש' – אסיפת מכתבים)
קטגוריות
