שאלה: האם גם מי שלוקח ריבית שמבואר בחז"ל שהוא אינו קם בתחיית המתים, זה משום שהוא לוקח ניצוצות שהם אינם שייכים לו.
תשובה: כן, זה שאלה יפה – ניתן את הדוגמא שהיא מעין מה שהזכרתם באופן רחב יותר – הרי יש מחלוקת בגמ' בב"ק אם גזל עכו"ם מותר או גזל עכו"ם אסור, אבל גם למ"ד גזל עכו"ם מותר מבו' שם בגמ' בפ' הגוזל ומאכיל שמשום חילול ה' זה אסור. ומצד המהלך של "אלו ואלו דברי אלקים חיים", מה שמונח כאן הוא שאמנם בגזל בפועל לכו"ע הוא אסור אבל יש שורש שלכו"ע גזל עכו"ם מותר בריבית כמו שנאמר בקרא (דברים כג, כא) "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" והרי שיש שורש שמותר לגזול כעין גזל עכו"ם למ"ד דמותר, שמתגלה לכו"ע בריבית שמותר בעכו"ם.
והשורש העמוק של הדבר שמותר לגזול מעכו"ם הוא מה שידוע שנשמות הגרים שנכנסים לישראל הם ניצוצי הנשמות שחוזרים בחזרה לישראל, ומצד כך בעומק מה שגזל עכו"ם מותר זה מדין הניצוצות הקדושים שגנוזים אצל העכו"ם שהם בבחינת גרים.
וא"כ זה בעצם בעומק מה ששאלתם – בריבית יש אופן שמתגלה שניצוצות שאינם שלו נדבקים בו, וכמו"כ באופן ההפוך יש אופן שמותר, כשאסור להשיך בישראל זהו כמו שאמרתם מכח ניצוצי הנשמות שאסור לקחת אותם, ולעומת כך, בעכו"ם שנאמר בריבית שמותר להשיך, זה מכח ניצוצי הנשמות של הגרים שמתרבים וחוזרים לכנסת ישראל וזוהי בחינת "כי הרבית טובות אלי" (שיר היחוד ליום א') שחלק מריבוי הטוב זהו התוספת של הגרים, זוהי הריבית דקדושה שמותר לקחת מן העכו"ם משורש נשמות הגרים שנמצאים בעכו"ם כמו שהוזכר שחוזרים בחזרה לתוך הכנסת ישראל.
שאלה: במצב זה שהאדם נמצא ביאוש מכל החיים, האם בתוך המצב הזה הוא בהכרח מגיע ל"מאבד עצמו לדעת", או שגם בתוך מדרגת היאוש יכול להיות לו תיקון.
תשובה: אם זה יאוש גמור כלומר שזה הופך להיות כמו במדרגה של אבידה שלפי חלק מהאחרונים כידוע, יאוש הופך להיות הפקר, וכשזה מקביל למדרגת נפש אצל האדם, בהכרח שהוא הופך להיות מת, ואם הוא לא מת, פירוש הדבר שהוא עוד לא התייאש לגמרי – הגדרה ברורה מאד – אם הוא חי, זאת אומרת שאין לו יאוש גמור, ואם יש יאוש מוחלט, זה הופך אצלו למציאות של מיתה.
המשך שאלה: אז זה לא דוקא באופן של 'איבוד עצמו לדעת'?
תשובה: כן, אבל איך תהיה המציאות שהנפש שלו תסתלק, צריכים שמהשמים יסובבו שהוא ימות, יש אפשרות שהוא עושה את זה ע"י עצמו ויש אופן שמהשמים יסובבו שהוא ימות פתאום ע"י התקף לב וכדו' ואף אחד לא יודע למה – אין בזה 'נפקא-מינה' איך אופן המיתה וזה יכול להתלבש בהרבה סיבות שהקב"ה מלביש אותם, רק נקטנו את הדוגמא הברורה שמתגלה אצל חלק גדול מאלה שמאבדים עצמם לדעת שרואים גילוי שהם התייאשו מהחיים ולכן הם איבדו עצמם לדעת, משא"כ בשאר המקרים שזה פחות נמצא בגילוי, אבל בעומק אין הכרח שזה אופן המיתה, נקטנו רק את הדוגמא הפשוטה הנראית לעין.
המשך שאלה: למה כשהאדם מתייאש מהחיים זה דומה ליאוש מממון, הרי החיים הם אינם שלו ומה שייך שהוא יתייאש מהם.
תשובה: בשביל זה צריך להיכנס לשאלה היסודית מה זה המושג שנקרא 'שלו', ונתבאר במקום אחר בהרחבה שכל המושג 'שלי' 'שלך' וכדו' זה מלשון 'השתלשלות', כלומר, כל הגדרת 'שלי' היינו שאני הוא מקום השלשלת, ושם זה נקרא 'שלי', זוהי ההגדרה האמיתית הפנימית. לשון המשנה באבות (ה, יג) "שלי שלך ושלך שלך" זה בעומק מכח ההגדרה שאני רק חלק מהשלשלת.
ולפי"ז מהי ההגדרה ב'חושן משפט' של 'שלי' – 'שלי' כלומר, זה מקום השלשלת שנמצא אצלי, זוהי ההגדרה של 'שלי', אלא שאם האדם לא נמצא ח"ו בהכרה הזו, הרי שהוא נמצא בהגדרה החיצונית של 'שלי' ולכן הוא מתייאש, אך בעומק, אם הוא מגיע להכרה שבעומק הוא אינו אלא שלשלת וזה תפיסת ה'שלי' שלו, בודאי שאין לו ממה להתייאש – כל הגדרת יאוש זה מחמת שהוא תופס שזה כן שלו במובן החיצוני.
ובהגדרה אחרת והיינו הך – באופן שנאבד לאדם אבידה שהוא אינו מוצא אותה והוא מתייאש ממנה, - אם הוא היה חי באמונה, הרי שהוא חי להיפך מיאוש, אם הוא היה חי באמונה שאם זה לא צריך לחזור אליו, זה לא יחזור אליו, הוא ג"כ היה מגיע לאותו מקום, כלומר, שמדין אמונה, אם הקב"ה רוצה להחזיר לי, הוא יחזיר לי, ואם הוא לא רוצה, הוא לא יחזיר לי, מכח שהוא מאמין שאם הקב"ה לא רוצה שזה יהיה שלי, א"כ זה לא שלי כלל, והרי שגם באופן הזה הוא מתנתק מהחפץ, ומאידך הוא יכול להגיע לאותו ניתוק מהצד הנפול שנקרא יאוש.
הצד שהיא היתה הנחת השאלה, היא הצד של האמונה, והצד התחתון זה הצד של הבעלות כפשוטו שהופך להיות יאוש, ובהגדרה כללית – מדין הנשמה מתגלה התפיסה העליונה, ומדין הגוף זה התפיסה התחתונה.
המשך שאלה: ומדין הגוף, זה באמת נקרא שהאדם הוא בעלים על החיים שלו.
תשובה: כהגדרה כוללת יש לדון מהו יסוד האיסור של 'מאבד עצמו לדעת', האם זה מאותו יסוד דין של רציחה שבזה כמו שלראובן אסור לרצוח את שמעון, כך אסור לראובן גם לרצוח גם את ראובן בעצמו... או שהיסוד הוא מדין חסרון בעלות שהוא לא בעלים על עצמו ואסור לו לקחת את נפשו, - ושורש הדבר הוא בעצם בנידון שיש בבבא קמא (במשנה צ, ב ובגמ' שם) האם מותר לו לאדם להזיק את גופו ששורש השאלה היא האם הוא בעלים על גופו או שהוא אינו בעלים על גופו, והרי שמונח שם שיש צד שהוא בעלים על גופו, וכמו שכל פציעה או נטילת אבר לעצמו יש צד שהוא יכול לעשות את זה, - למה שאותו דבר לא יהיה גם על כל גופו – ולהגדיר שיש הבדל בין חלק של חיות לכללות החיות זה כבר שייך רק לסוגיא הרוחנית, לא מדין שויות של בעלות, זה הפשטות של ההגדרה בגדרי 'חושן משפט' כשלעצמם.
וכדוגמא, באופן של השאלה הכי פשוטה שמצויה כהיום, האם לאדם מותר למכור כליה של עצמו לאחר לצורך השתלת כליה [-במדינות שמרשים זאת] או לא, - אם נאמר שהאדם לא יכול למסור את נפשו כי אין לו בעלות, א"כ למה שיוכל למכור כליה שלו? – אז הפשטות היא א"כ, שיש לאדם בעלות על גופו, אלא שכמובן באופן שהוא מצער את עצמו בחבלה בגופו, הוא צריך לכפרה כמו נזיר שמצער עצמו מן היין שזה מתפיסה רוחנית, אבל זה לא מדין חסרון של בעלות. – זה שתי הגדרות שונות, וכמובן נכנסנו כאן לסוגיא רחבה מאד ב'חושן משפט' מה ההגדרה הממונית של האדם כלפי עצמו.
שאלה: האם בתוך מציאות החיים יאוש זה קלקול גמור.
תשובה: בכל אופן שהאדם מגיע למיתה, כוונת הדבר שהוא מגיע לסוף, בבחינת "סוף כל האדם למיתה", וכשהאדם מגיע למקום שהוא מרגיש שהוא הגיע למקום תכלית מדרגתו, אז ממילא הוא מתייאש מחייו כאן בעולם, והדוגמא היסודית לכך שמבוארת ברבותינו, אדם נולד עם נפש, זכי נטיל רוח, זכי נטיל נשמה, כלשון הזוהר, - איך הוא עובר מהשגה של נפש להשגה של רוח? – כמו שמבואר כסדר בכוונות הרש"ש, שלצורך כך צריך מסירות נפש, אבל אם הוא לא מוסר את נפשו, הוא צריך למות ולחזור בגלגול הבא ואז הוא יקבל את הרוח, זהו אדם שהגיע לתפיסה שהוא מיצה את עצמו כאן בחיים בשלימות שאליה הוא צריך להגיע.
אבל בעומק, התפיסה הזו היא איננה נכונה, כיון שאם הוא ימסור את נפשו, הוא יקבל רוח וכן כסדר, הוא יקבל נשמה ויעלה עוד ועוד מדרגות – וגם בנרנח"י של עולם יותר עליון, אבל בתפיסה של מתוך העולם עצמו – האדם יכול להגיע לתפיסה שיותר אין לו כאן מה לעשות, וזה מביא אותו למיתה.
שאלה: מה המשל בנפש לבחינה של מים באדמה שהוא דבר שנותן לו חיות.
תשובה: זה נכון שלעין הרואה, המים שבאדמה מגיעים ממקום חיצוני ונותנים חיות באדמה, אבל כמו שמבואר בספר יצירה, ג' היסודות השורשיים שנבראו הם רוח מים ואש, ובעפר ישנם כמה וכמה שיטות אבל השיטה שכתובה בספר יצירה היא "ולשלג אמר הוי ארץ"[1] כלומר – המים קפאו ונעשו מהם קרח, ומהקרח נעשה עפר. נמצא שכל מים הם לא דבר חיצוני מעפר כיון שכל עפר שורשו הוא ממים שנעשה מהם שלג וממנו נעשה עפר, וכמו שכשהקרח מפשיר, מתגלים מים, כך בכל פעם שמתגלה מים בעפר, אף שבתפיסה החיצונית זה בא מבחוץ, אבל בתפיסה הפנימית זה מכח הקרח שעכשיו הפשיר שלכן מתגלה בעפר מציאות של מים.
המשך שאלה: האם האופן שיסוד המים נותן חיות לנפש באופן מעשי הכוונה דווקא מהתכונות הבסיסיות של הנפש ולא כמו תורה וחכמה שהאדם קונה מבחוץ?
תשובה: גם במה שאתם מגדירים שהתורה נקראת חיצונית לאדם משא"כ המידות הבסיסיות של האדם, בהגדרה יותר עמוקה, התורה היא עצם מציאות הנפש של האדם – "קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא", וא"כ, זה לא דבר חיצוני. – כל דבר שאתם מגדירים 'חיצוני', ברובד מסויים זה נכון, אבל ברובד עוד יותר עמוק – אין לך דבר יותר פנימי לאדם מאשר התורה עצמה – "תלת קשרין מתקשרין דא בדא קודשא בריך ואורייתא וישראל". כמו ביחס של המים והעפר שהגדרתם שהמים הם חיצוניים לעפר, והגדרנו שהמים הם שורש העפר שהעפר נעשה מהמים, אותו דבר ביחס של מידות ותורה, בהגדרה הפשוטה המידות הם בנפש הבהמית הבסיסית שיש גם לגוי ותורה יש רק לישראל – אבל אליבא דאמת, אצל ישראל התורה היא עצם עצמו, לא תופסת על גביו, - תמיד תלוי באיזה יחס מגדירים את הדבר.
שאלה: האם הניצוצות שבמדרגת נפש שזה מתגלה אצל האדם בהתלהבות, זה אותם ניצוצות שמתגלה אצל האדם בממונות שהוא שמח מכל מה שיש לו.
תשובה: בהגדרה יותר מדוייקת זה בחינת רוח, - וממילא גם כשאתה רואה התלהבות של האדם בממון זה התלהבות של רוח, מדוקדק מאד.
שאלה: האם מה שאנחנו מוצאים בגמ' "או חברותא או מיתותא" לגבי רבי יוחנן ור"ל (ע' ב"מ פד, א) האם ההגדרה היא שהקשר שלהם זה ניצוצות שיש לאחד בתוך חבירו.
תשובה: במציאות של רב ותלמיד ההגדרה היא שהרב מלמד לתלמיד את אורו שזוהי ההגדרה של "והיו עיניך רואות את מוריך" לראות את פניו של הרב, כלומר, כשהוא מקבל רק את עצם הדברים, זה רק ניצוצות מחכמת הרב, ואם הוא רואה את פניו, הוא מקבל את אורו של הרב, ולעולם כל רב מצמצם את עצמו כדוגמת הנקה שהאם מניקה את בנה שהיא איננה נותנת לו אוכל גמור אלא היא נותנת לו אוכל בבחינת ניצוצות של יניקה, וכמו כן רב המלמד את תלמידיו, כל מה שנמצא בתלמיד זה הניצוצות של הרב שלימד את התלמיד, - ומה שהתלמיד מעורר ברב באופן הפוך – הוא ג"כ מעורר רק ניצוצות מכח שאלותיו.
שאלה: האם החילוק בין עצבות ליאוש שעצבות זה עפר עם ניצוצות ויאוש זה עפר בלי ניצוצות.
תשובה: זה בדיוק מה שנאמר.
[1] וזה תלוי בגירסאות שמביאים שם בספר יצירה.
קטגוריות
