שאלה: הרב ביאר כמה פעמים שהיחס בין בנין הבית לחורבן הבית הוא שכשהבית בבניינו זה בבחינת 'כשהוא רוצה משרה שכינתו בין שני בדי ארון' והחורבן הוא בבחינת שבירת הכלים שנעשה ע"י הבחינה של 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך', האם לפי מה שנתבאר כאן בשיעור זה נכון לומר שהתיקון לזה הוא לגלות את ה'מקום ארון אינו מן המידה' שממילא אין את השבירה הזו.
תשובה: כן, בודאי ובודאי – כיון ש'מקום ארון אינו מן המדה', ממילא אין לכלים הבחנת גבולות של הכלי שזהו עומק ההגדרה של 'אינו מן המדה', וכיון שכל השבירה היתה ע"י ריבוי אור שהכלי לא היה יכול להכיל, לכן עד כמה ש'מקום ארון אינו מן המדה' זהו הנקרא פעמים רבות בלשון המגיד ממזריטש 'כלי דאין' ו'כלי דאין' הוא אינו מן המדה, וכמו שידוע מה שהמגיד ממזריטש אומר על מה שאומרת הגמ' בבבא בתרא 'הרוצה להחכים ידרים שמנורה בדרום והרוצה להעשיר יצפין ששולחן בצפון' – מה יעשה אדם שרוצה להשיג את שניהם, וע"ז הוא אומר שהאדם ידבק ב'אין', ובעומק מה שמונח בדבריו – שהוא ידבק במדרגת הארון, כלומר, הרי השולחן נמצא בצד שמאל והמנורה בצד ימין והארון נמצא באמצע רק שהוא לא בהיכל אלא בפנים בבית קדשי הקדשים, וא"כ מה שהוא אומר שאם האדם רוצה להשיג את שניהם, שידבוק במדרגת ה'אין', במלים אחרות – שזה מה שמונח בדבריו – היינו שידבוק במדרגת הארון שאז הוא יכול להכיל את שני ההפכים, כלומר אם זה כלי שאינו כולל את שני ההפכים, ממילא כשהאדם מצדד לכיוון אותו כלי, הוא מתאים את עצמו למדרגת הכלי בלבד וממילא הוא יכול לקבל רק לפי מהות הכלי, אבל הארון שהוא כלי שיכול לקבל את שני ההפכים ממילא על ידו הוא יכול לדבוק בשניהם – ועל אף שלארון יש צורה וא"כ איך הוא יכול לקבל דבר והיפוכו – בעומק זה מדין 'כלי דאין'.
וזוהי ההבחנה של חצוצרות שזה נוטריקון חצי-צורה כמו שאומר המגיד ממזריטש שהאופן שהוא כולל את החצי צורה השניה זה בסוד ה'אין'. ויסוד זה מבואר בדבריו כמה וכמה פעמים אלא שכל פעם זה בלבוש והגדרה שונה, אבל היסוד הוא אותו יסוד.
ומ"מ א"כ, בוודאי שהגדרת כלי שאינו נשבר הוא ה'מקום ארון אינו מן המידה' וזה בעומק מה שנתבאר בשיעור שלכן הבית לא חרב – חורבן ושבירה שורשם אחד – היינו הך.
שאלה: מהו האופן שהאדם קונה 'רוחב לב', האם ככל שהאדם מטהר את לבו שיש לאדם לב יותר חי ומרגיש כך הלב הוא יותר רחב או שזה מדרגה נוספת שהאדם צריך לקנותה.
תשובה: בלשון ברורה – הרי כלשון חז"ל הידועים שיש את צד הימין שבלב ואת צד השמאל שבלב שיש בהם את היצר הטוב ויצר הרע. והרי כל יצר נקרא כן מלשון צר, וכפשוטו מי שמגביל את היצר הטוב הוא היצר הרע, ועד כמה שהאדם עוקר מתוכו את היצר הרע ממילא נשאר לו רק יצר טוב כמו דוד המלך שאומרים חז"ל שהוא הרגו ליצה"ר בתעניות וע"ז נאמר 'לבי חלל בקרבי' דהיינו שהוא חלל מהיצה"ר אבל יצר הטוב עדיין יש לו, אבל בעומק הוא עולה למעלה ממדרגת היצרים שאין לו לא יצר טוב ולא יצר הרע ומתגלה עצמיות הנשמה שחושקת לעשות את רצון בוראה.
ובמדרגה הזו שאין לו יצר מלשון צר, אז מתגלה בו שיש לו לב רחב כי אין לו צרוּת.
וההבחנה לזה אצל האדם היא, שאם אפי' לא עולה על דעתו לחטוא, זה עומק ההגדרה שהוא עקר את היצה"ר מלבו, משא"כ כל זמן שעולה בדעתו לחטוא, אף אם הוא לא חוטא, עדיין הוא במדרגת יצה"ר, וכמו שכותב ה'תניא' ב'ספרן של בינונים', שההגדרה של בינוני, זהו מי שלעולם לא חוטא אלא שעולה במחשבתו לחטוא והוא מסלק את אותה מחשבה. כלומר נופל במחשבתו מחשבה לחטוא ועל נפילת המחשבה הזו הוא איננו נתבע – אם הוא לא משהה אותה – ומאיפה נופל המחשבה הזו? – בהגדרה כוללת זהו מהיצה"ר שהוא עדיין לא עקר אותו, ולכן אותו אדם נקרא בינוני, הוא בין לבין במדרגת ב' היצרים.
אבל כשהאדם עקר לגמרי את היצרים, הוא זוכה למדרגת 'רוחב לב'.
המשך שאלה: האם נצרך לכך מדרגת מסירות נפש או מספיק גם מדרגה נמוכה יותר לצורך זה.
תשובה: בשביל האופן שהאדם עוקר את היצרים יכול להיות שהוא משתמש במדרגה של מסירות נפש אבל עצם מדרגת 'רוחב לב' זוהי המדרגה שלמעלה מהצמצום של מדרגת היצרים.
שאלה: לכאו' 'רוחב לב' זהו 'יש' גמור, ואיך האדם מגלה מכח כך את ה'אין' הגמור?
תשובה: למה אתם מגדירים את 'רוחב לב' כ'יש' גמור? [-כיון שזה הרחבת ההרגשות שהיא הרחבת הצורת אדם] – כשזה נתפס בתוך לבוש של יצרים, זה נתפש כ'יש' כיון שאז זה נתפס כהרחבה כפשוטו, אבל אם זה נובע מביטול של הצמצום זה לא 'יש'.
כל דבר שהוא 'יש' היינו משום שבעומק יש לו גבולות כיון שאם הוא 'יש' בהכרח שכנגדו ג"כ עומד 'יש' שזה הבחנה של גבול, אבל כידוע כתר בגימטריא ב' פעמים יש, יש ועוד ויש – וע"ז נאמר בעומק 'אין שני מלכים משמשים בכתר אחד' כי שני ה'יש' סותרים זה לזה, אבל כשהאדם מגיע בעומק למדרגה שאין את השנים האלה, כלומר במדרגת 'אין', שייך שיהיו שנים משמשים במקום אחד, שכיון שהוא 'אין', אף אחד לא מתנגד לשני והכל מתפשט, - זה לא 'יש', זה הפוך מ'יש'.
שאלה: איך אפשר לגלות את האור של ה'יחידה' בתוך ה'רוח', לכאו' זה שתי דברים שלא מתיישבים זה עם זה?
תשובה: מי אמר שאפשר לגלות את זה כפשוטו, 'התנוצצות' של היחידה אפשר שתתנוצץ אבל גילוי שלם לא שייך, ובהבחנה הזו, באמת רק ע"י סוד המסירות נפש של הרוח בבחינת 'בידך אפקיד רוחי' שזה מסירות נפש של הרוח, מסירות נפש כזו יכולה לגלות בתוכה את היחידה, אבל ברוח כפשוטו א"א לגלות את היחידה.
שאלה: מהו למעשה האופן שהאדם יכול לקנות 'רוחב לב'?
תשובה: אין דרך אחת בלבד לזה, וניתן רק דוגמא אחת פשוטה, כל רצון נקרא רצון מאותו שורש של צר, ומצד כך אם מתגלה אצל האדם 'לעשות רצונך אלקי חפצתי' כרצון אחד בלבד, כיון שאין לו שום רצון אחר חוץ מרצון ה', עי"כ הוא מבטל את מדרגת היצרים שלו, הן את היצה"ר והן את היצר הטוב, כיון שהיצר טוב נמצא במקום שיש יצרים. אבל במקום שאין יצרים, שם מתגלה רק טוהר הנשמה העליונה.
ואז מתגלה בו המשך הפסוק "ותורתך בתוך עמי" תורה שהיא 'ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים', וכל זה ע"י הביטול הגמור של הרצונות, וכמובן ביטול הרצונות לגמרי הוא ערך מסויים של מסירות נפש, אבל לא חייב להיות שזה בא בתנועה אחת של מסירות נפש אלא זה יכול לבוא בהדרגה [-חוץ מהנקודה האחרונה שלעולם צריך שתהא ע"י מסירות נפש], וא"כ, על אף שמוכרח שיהיה כאן מסירות נפש אך לא מוכרח שכל התפיסה תהיה ע"י מהלך של מסירות נפש.
שאלה: האם כשאדם בוקע לעומק של שקט מסויים, יש לזה שייכות למדרגת 'רוחב לב'?
תשובה: אם כשהוא בוקע למקום של השקט, הוא נשאר בשקט עצמו ממש, השקט עצמו הוא מקום ה'אפס', זה לא מקום ששייך לרוחב, רק אם משם הוא מתפשט, הוא יכול להתפשט למקום של רוחב, אבל השקט הגמור, נמצא במדרגת 'עתיק', במדרגת 'אפס', וכשזה 'אפס' אין רעש אותיות עשר המתגלה ברוחב, וכמובן הרוחב הוא רוחב שבוקע גם את ה'עשר' בבחינת 'אין סוף' – הבחינה של העשר בשורש העליון זהו עשרה ספירות הגנוזות במאצילן שזהו ה'עשר' דקדושה בשורשו העליון, ולמעלה מכך זהו 'מאצילן' – שהוא יכול לבקוע מה'עשר' למקום ה'אין סוף'. אבל השקט עצמו הוא הממוצע, הוא ה'אפס'.
קטגוריות
