א. אמת. ג. חלקי בתורה [#6195]

שאלה:

א. איתא בברכות (נח.) הרואה שישים ריבוא מברך חכם הרזים, ופרשו (מהרש”א, מהר”ם אלשיך [במדבר א,א. כו,נא] ורבי אברהם אזולאי [חסד לאברהם מעין ב סוף נהר יח]) שיש לכל דבר בפשט שישים ריבוא פירושים. כיצד מתיישב הדבר עם הא דשיבעים פנים לתורה?. כיצד ניתן לזהות מה בתוך הדעות ומה הפירוש ה71 (כמובן דבר שאין בו פסק הלכה). וכן מדוע זה הופך את הדבר לאמת ואת התורה לדבר כולל, כולם יכולים לאמר דבר והיפוכו ולאמר שזו האמת לפי שהיא כוללת והאמת מורכבת. וכיצד ניתן לראות את הדברים כמשלימים ולא כסותרים.
ב. מדוע אומרים שאין אמת אחת וכל אחד רואה לפי חלקו, לכאו’ כל דבר ניתן לברר ע”י קושיא ותירוץ, וחזינן שכאשר מתקיים דיון מעמיק אחד הצדדים בסוף שותק ואין לו מה להשיב. כיצד ייתכן שזה אמת שלי וזה אמת שלו ושניהם אמת? אני מתקשה לקבל את הדברים אם אפשר הסבר שיישב ומקצת מקורות לדבר.
ג. מה צריך להיות היחס שלי לדעה שאני שומע ויש לי קושיא עליה? מתי לאמר שזה חלקו וגם זה אמת למרות הקושיא ומתי לאמר שלדעתי אין מקום לדעתו מחמת הקושיא. הן ביחס לדעתו כחלק מהאמת בצורה אובייקטיבית, ומה היחס שלי לדעתו בצורה סובייקטיבית, האם זה שאני לא מסכים אני צריך כביכול לאמר שלדעתי הוא טועה כי דעתי אינה כן ואני שלם בדעתי, וזו דעתי (וה”ה ביחסו לדעתי) או שעלי לאמר שהאמת שלי היא אמת שלי והאמת שלו היא שלו?
ומה כאשר יש לי קושיא על מאמר או פירוש של הרב שלי שנתן לי עליה תשובה אך היא לא נראית לי כלל או לא נראית ליה כוונת הכתוב. ומה כאשר אין לי קושיא ספציפית עם מקורות אבל כל הדברים [בעיקר בדברי סוד וחסידות] נראים לי כרחוקים מהפשט ואינם מתיישבים בליבי? וכיצד עלי לנהוג כשהדברים נוגעים לעבודת ה’ המעשית, האם עלי לפעול כפי שנראה בשכלי [כפי שידוע בשם ר’ חיים שחלק על רבו כי היה מחויב לשכלו] או שעלי לסמוך על רבי באמונת חכמים. האם יש חילוק בין צורבא מרבנן שיודע לשאת ולתת אך לא הגיע להוראה, ומה הדין בהגיע להוראה.
ובאותו עניין, ידועה מחלוקת הפוסקים לגבי אדם מעדה שנוהגת לא לברך ברכה מסוימת ששומע אדם מהעדה השנייה שמברך כשיטת רבני עדתו. כגון לגבי ברכת הלל בר”ח שהרב עובדיה זצ”ל ועוד אמרו לספרדים לא לענות אחר יוצאי אשכנז, והיו שחלקו עליו (הן ספרדים והן אשכנזים). לכאו’ הדבר נעשה על דרך הפשט וכמשא ומתן הלכתי, אך האם הדבר קשור בהנ”ל וא”כ כיצד יתיישבו השיטות השונות בנידון.

ד. מה הקריטריון לאמת, לפי מה ניתן לבחון דעה, שיטה, ולדעת אם היא אמיתית או לא? הן בצורה שכל אנושי והן בצורת שכל אלוקי. מה גבולו של שכל האדם (מה שמכונה אצל הפילוסופים “תורת ההכרה”, גבולות השכל כיצד ניתן לבסס ידיעה וכו’)?

ה. מה היחס לכל הרפואות שהובאו בש”ס שלכאו’ אינם נכונים ע”פ רופאי זמנינו? ראשית האם אכן בעצם הרפואות יש לילך בתר רופאי זמננו, ושנית האם יש להם משמעות פשוטה (לא סוד) והבנה פשוטה, ואם לא – האם יש מצוות ת”ת בקריאתם בלא הבנת הסוד והעומק מחמת שזה נקבע בש”ס. או שמא אין בהם אלא סודות ורמזים (והאם כשחז”ל כתבו אותם התכוונו רק לרמזים או שנתכוונו גם להוראה הרפואית שבהם [וא”כ – מדוע חז”ל ראו צורך לכותבם בש”ס – שמא אין עליהם כך אלא לאמר לנו ללכת לרופא אשר בימיך], כההיא דאמר ליה השתא שמלמד אותך רפואה כל שכן דזיל לגביה. והאם השתא שנתנו בהם רמזים זה עיקר משמעותם או שכך דרשו עליהם מעין ווארט ורמז בעלמא).
ו. האם יש עניין שלא לשמוע את שיריו ונגינותיו של הרב קרליבך מחמת השמועות שקירב בצורות מסוימות (אם הן נכונות ויש להאמין או לפחות לחוש מיבעי), הן כשהוא שר והן לשיר את נגינותיו. והאם צריך לקוראו “רב”?
ז. ישנם רבים וטובים שאומרים דברי התעוררות, מקרבים את הלב ואומרים ד”ת עמוקים מאוד באמונה ומחשבה, מפרשים דברי רבותינו לעומקם וכו’. כמובן יראי שמיים. אך לא שימשו היינו לא נשאו ונתנו בצורתא דשמעתא בעולם ההלכה והעיון. האם ניתן לקבל המם דברי מחשבה ורוחניות? לצערי אני קצת מזלזל.
ח. מה הצורה הפנימית בה יש לפעול בשירת הנשמה (כגון התוועדות שקטה או קבלת שבת), ומה היחס בין שירת הנשמה לבין כוונת המילים, אני חש שלרוב אני כביכול שר עם השכל. האם כביכול להפסיק לחשוב? מה לא לעשות ומה כן? ומעניין לעניין – בשמחת פורים וכד’ בה קופצים ומפזמים לקולות שירי פורים השמחים – כיצד ניתן שהדבר יעשה בשמחה פנימית, כאשר כאן הדברים פחות שקטים ורגועים, יותר קשה גם לשמוח, גם לקפוץ, גם לכוון וגם להופיע את הנשמה.
ט. וכיוון דאירינן בה- שאלה קצת כללית ואני בטוח שניתנו שיעורים (שמעתי גם), אך בצורה קצרה למעשה, כיצד ניתן לקבל קדושת חגים לא רק בצורה מושכלת. כמובן לאחר לימוד ענייני החג, אני תמיד שואל ומברר על מה שמחים ועל מה חגים אך הדברים נשארים רחוקים.
י. סליחה על החלוקה בין העדות השונות, אך השאלה ממש מנסרת בליבי והלוואי שהייתי יודע כיצד למנוע זאת. אני ספרדי וב”ה זכיתי להיכנס בלימוד העיון והחקירות, מעת כניסתי לישיבה התחלתי לחיות באורח חיים אשכנזי, הדבר בא לידי ביטוי בחברים איתם אני נהנה, הישיבות עליהן אני שומע ומתעניין, צורת הלימוד (שכמעט כל הספרים שנכתבו בדרך לימוד זו הם רבותינו האשכנזים), שירי שבת ועוד. בהתחלה בכלל לא שמתי לב ולא עניין אותי כ”כ החלוקה בין העדות, למדתי ועבדתי את ה’ כל תקופה בחיי לפי הצורה שה’ כיוון אותי בה, אך עם הזמן גם במחשבה עצמית, וגם עם בדיחות של חברים וכו’ הדבר התחיל לנסר במוחי ולהטריד את מנוחתי, להרגיש קצת נחיתות (מה גם שיש שיח כזה בכמה מקומות), שאני כביכול עוזב את דרך הלימוד ואת רבותינו הספרדים עליהם גדלתי ולומד בצורה שונה והכול שונה, ובעצם לגלות שגם מבחינת הלומדים והעובדים כל אחד ממשיך כמסורת אבותיו ואני כביכול עוזב את מסורת אבותי (בנוסח התפילה ופסיקת ההלכה אני ממשיך כמנהג אבותי ורבותי, לא שיניתי) ונכנס למקום שאני מרגיש שונה וכו’. מובן לי שהדברים לא נכונים, ושזה בכלל לא נושא מה יותר ומה פחות, שכל אחד צריך ללמוד כנטיית ליבו וכו’ וכו’ וכו’, בהתחלה ניסיתי להתעלם ולהמשיך בתמימות, אך הדברים לא עוזבים אותי.

יא. בכמה משאלות קודמות ששאלתי הרב ענה שעלי לחפש את חלקי בתורה, כיצד הדבר ניתן למעשה, איך למצוא את חלקי ואיך לדעת שזה חלקי? גם הרב כתב שאני מסתכל על דברים מבחוץ ולא מתוך חיבור ולכן יש לי שאלות רבות, כיצד ניתן “להיכנס לבפנים”, להתחבר לדברים?

סליחה על האורך. תודה רבה לכבוד תורתו שמזכה אותנו ומדריך אותנו בדברים מרוממים ובהירים בכל הנצרך לחיי רוחנו.

תשובה:

א. השבעים פנים הם שורש, וששים ריבוא ענפים של התפרטות. ולפיכך נצרך בירור ותפיסה של שורשים מול ענפים לראות כל דבר במבט של שורש וענף, וכך לאט לאט מבורר בתוכו מה השורש ומה הענפים בכל ענין וענין.

כל סתירה היא השלמה. במבט חיצון סתירה מלשון בונה וסותר. ובמבט פנימי יושב בסתר, ששם הכל מאוחד.

ב. אמרו על בית שמאי ובית הלל, אלו ואלו דברי אלקים חיים. ואמרו בריש חגיגה, כפטיש יפוצץ סלע ושכולם רועה אחד אמרן.

כאשר צד אחד שותק, או שבאופן זה הוא טעה, או שלא זכה להגיע לחלקו.

ג. בתחילת דרכו של אדם אין בכוחו לשלול שום דעה כמעט של צורבא מרבנן אחר. ככל שגדל יותר, עליו למצוא בכל דעה היכן “ניצוץ” האמת שבה, ולהגבילה למקום הראוי לה. כל זמן שלא עמד על ניצוץ האמת שבה, אינו יכול להגבילה למקום הראוי לה, וק”ו שלא יכול לשוללה.

יש להבין, לעולם אין לשלול דעה, אלא להגבילה למקומה הראוי לה.

זאת ועוד. כאשר האדם עוסק בעניינים שאינו יודעם כראוי, כגון חסידות וסוד, אין לו כלל כלי ביקורת לבחון את הדברים, ועליו לשומרם בזכרונו לעת מצוא שיוכל להתבונן ולדון בהם.

מתחלה עליו לשאול את רבו רבות. וככל שגדל יותר עומד על דעת עצמו ומברר יותר ויותר את הדברים לבדו. ורק כאשר מסתפק שואל. ככל שדעתו רחבה יותר, כן מכריע יותר בעצמו. ככל שדעתו מצומצמת יותר, שואל יותר.

בדברים הנוגעים להלכה לאחרים אין להורות אא”כ נסמך להוראה.

ד. נצרך ידע רב באותו ענין ושכל ישר ונקי. וזהו בשכל אנושי. בשכל אלוקי, מכיר הדברים בשורשם.

ה. דברי רפואה שבש”ס יש בהם מצות ת”ת, פעמים נכתבו על דרך הפשט, ופעמים על דרך רמז וסוד. ולכך אי אפשר להשתמש עמהם לפי דעת כל אדם, ונצרך הכרעת חכם. זאת ועוד שנשתנו הטבעים.

ו. כן.

ז. ניתן לקבל ניצוצי מחשבה, אולם לא בנין מחשבתי ומהלך.

ח. שירה מהמקום השקט והעמוק הנגלה לפי ערכו עתה. שירה בלא מילים מופשטת יותר, עם מילים נוטה יותר להרכבה.

שירה של פורים וכדו’, שתבקע מהעומק הפנימי המתפרץ ללא גבול.

ט. נצרך למצוא איפה נקודות הארת החג כבר גלויה בנפש, כגון פסח – זריזות, ולהתדבק בה ולהרחיבה.

י. יש להביט על האני כנשמה ולא כגוף. ובה אין עדות אלו כלל, אלא שורשים פנימיים.

יא. יש להתרגל לדבר עם הקב”ה בפשיטות. וכן להשקיט את הנפש, ואת המחשבה, ואת עומק הרצון החיצוני. ולחוש שהינך תלוי בו ית”ש. וכאשר תעשה השקטה זו תתחבר לעצמך, ושם החכמה תנבע מבפנים, מחלקך. לעת עתה ישנם ריבוי רצונות ומחשבות השטות אנה ואנה חיפוש בתר חיפוש.