א. התעניינות בסוגיית הגמ’. ב. מנוחה בהווה ג.שכל ורגש [#4337]

שאלה:

השלום והברכה לרב שליט”א,
א. רבים הסיפורים על גדולי ישראל שמרוב שקיעותם בסוגיה לא שמו לב לקורה סביב, ומרוב צער על קושי באחת השיטות בסוגיה או חוסר הבנה של ראשון או אחרון בסוגיה לא ישנו בלילה מרוב רצון עז לפשט ותירוץ. שאלתי היא כיצד מגיעים למקום זה בו כל שאלה ותירוץ מקבלים משמעות עצומה ועמוקה הממלאת את כל קומת האדם, בשכל ובלב, בסקרנות ובשקיקה פרטית לשאלה או לראשון (שאלתי אינה על שקיקה, אהבה וסקרנות לתורה בכללותה, אלא על חיבור עמוק ופרטי לכל שלב ושלב בסוגיה, לקושיא ולתירוץ, עד כדי כך שכל נימה דקה באותה שיטה בסוגיה לא מאפשרת לזוז בלי להבינו על בוריו)?
ב. שאלה קצת הפוכה מהקודמת . אך היא קיימת אצלי בעיקר על כללי תורה ועיקריה כמו האמונה וכו’ שנראים כביכול עיקריים ומשמעותיים והכרחיים לכל יהודי בכל מצב וקצת יותר מעסיקים אותי, לעומת השאלה הקודמת שקיימת לגבי פרטי תורה וצדדים בסוגיה שלכאו’ אינם אמת מול שקר אלא הכרעה בין שני צדדים אמיתיים ואפשריים לכאו’) אדם שכול כולו מחפש אמת, ורוצה לקבל תשובות לשאלות עמוקות ויסודיות (לילות רבים שהמחשבה והלב עסוקים וצמאים למענה איזה דרך ישכון אור עד כדי חוסר יכולת לישון ולנהל סדר חיים מסודר ועיקבי, של עיון בסוגיות, ולהבדיל ענייני העולם כאכילה וכו’ במנוחת הנפש. השכל בודק בכל דבר, וגם דבר שאחר בדיקה הוסכם אצלי כנכון אני ממשיך לבודקו ולעיין בדקיו, כשאני מעיין וחושב אני לא מקבל שום דבר כברור מאיליו ושואל על כל הנחת יסוד), ומאידך הדברים עמוקים ולא ניתנים לתשובה עכשווית ודורשים הקדמות ועיון עמוק הלוקח זמן (כדברי הרמב”ם במו”נ [ח”א פרק לד “הסבות המונעות”]) וכן לעולם יהיו דברים לא ברורים הן בעניין עצמו והן לאחר יישוב בעניין זה יופי עניין אחר שימנע את המנוחה. הדברים מתחזקים אצלי מחמת שאני חושב (אשמח אם הרב יעמידני על האמת בדבר אם טעות בידי) שהצמא לאמת הוא דבר יקר שלא נכון לוותר עליו, ומפחד שמא ע”י העדרו אשכח מחיפוש התכלית ואשקע במרוצת החיים, אכנס לסדר יום קבוע וחיצוני, ללא העמדת יעד ושאיפה אליה אני מכוון. בנוסף, באופן כמעט תמידי אני שואף להתקדמות, ללמוד דברים חדשים, לחזור על הלימוד, להבין, לפתח רגשות, להיפגש ולהעמיק קשר עם חברי לישיבה (חברים בני עלייה) וכו’. מחמת כך כל מקום בו אני נמצא, או דבר בו אני עסוק – אני כבר חושב על השלב הבא, חושב על הדרך לגמור את השלב הנוכחי ולהתקדם במסילה העולה בית אל. גם בסוגיה בעיון, שעיקרה חיבור והעמקה לסוגיה עצמה והנושא בו עוסקים – אני כביכול תמיד מחפש את הפתרון, מוצא יישוב, מחפש את הקושיא, מחפש שיטה נוספת וכו’, לא מחובר לשלב הנוכחי ולדבר הנוכחי. הדברים נראים לי נכונים מאוד מחמת שהם מובילים אותי לעשייה, להספק, להתקדמות, ובמיוחד שלפי דעתי הדברים גם נעשים בצורה יסודית, לדעתי אני מצליח לרדת ליסודות הסוגיה, מקשה קושיות נכונות ומתרץ דברים כהוויתם. אני די מצליח בדברים ורוצה להתקדם. הלכך גם בשכל (כ”ש בלב ובצורת החיים) לא מובן לי הצורך במיתון, באיטיות ובחיבור (אמנם החיבור והמנוחה חסרים לי ברגש ובצורת החיים ומחמת כך אני גם שואל, אך איני יודע את הדרך לכך, וחוששני שהדבר יאט אותי וימנע ממני להתקדם ולעלות ולהוציא את כל כוחותי מהכוח לפועל במלואם, ובמיוחד שהנני כבר בשיעור ב – שלב לא מוקדם בחיים ונראה לי שיש לי עוד הרבה היכן להתקדם ושאיפות רבות בנפשי). דברי הרב בביאור התפילה (על “ושים חלקנו עימהם” שם הרב באר [בעיקר על מידות] שיש שני צורות עבודה שדוחפים את האדם, מתוך הרחבת הקיים, וצורה שניה בה אדם רואה את העומקים והמרחבים הרבים אליהם עוד יש להגיע) קצת עזרו אך הדברים עוד רחוקים ממני הן בהבנה והן בתפיסת החיים). שאלתי א”כ כיצד ניתן לחפש אמת ולבקש אמת, ומאידך לנהל סדר חיים קבוע, עם מנוחת הנפש ויישוב דעת.
ג. המצב בו האדם מחפש אמת שכלית וברורה, ורוצה להגיע לאמת וחוקר בשכלו. האם זה נובע מרגש של רצון לנוח במציאת האמת (שלא בהכרח קיים במלואו), או שזה “חקירה” של שכל טהור ללא התערבות הרגש. ובמילים אחרות, האם בכל רגש יש גרעין של שכל בעומקו, או שבכל שכל בעומקו טמון רגש שדוחף אותו, או שמא אלו שני כוחות נפרדים (הכוחות בשורשם ככוחות, לא בהתגלותם ובמצבם כעת שכמובן שאצל רובא דאינשי יש השפעה רחבה בינהם ואף עירבוב חמור מחמת חוסר בהירות של כל כוח בפנ”ע)?

תודה רבה לרב על דברי תורתו, תשובותיו וזיכוי הרבים.

תשובה:

שאלותיך מעידים על נפש יקרה המחפשת אמת ועליה מתוך בהירות יתירה.

א. כאשר האדם מחובר ל”חלקו” שלו באורייתא, כשם שבעל עסק מעסיק אותו כלל העסק ופרטיו איש לפי טבע נפשו, כך עסקו שלו בתורה, “לעסוק בדברי תורה”, מעסיק אותו כל פרט ופרט.

לצורך כך נצרך כולם, או חלקם:

  • חיבור עצמי לחלקו שלו באורייתא דייקא, כנ”ל.
  • חיבור שכלי עצמי לתורת חיים במדרגת “שכל”. שכל עיוני, או מעשי, בעיקר.
  • חיבור הלב לתורה מועיל הרבה.
  • ניתוק מהעוה”ז בכלל, או לפחות באותה שעה.
  • תביעה לעולם ברור.
  • פעמים כח הסקרנות, ותשוקת מציאת פתרון.
  • תביעת שלמות.
  • נפש שתפיסתה אור פנימי, פרטיות.
  • תכלית מעשית.
  • חשבון מזוקק.

ב. האדם בנוי מאור פנימי ואור מקיף. אור פנימי מה שהשיג, אור מקיף מה שראוי לו להשיג בשלב הבא. הצורה הנכונה היא איזון ברצוא ושוב בנפש. רצוא להשיג את האור מקיף, שוב התדבקות למה שהשיג. אם אין חיבור נכון לאור פנימי, אזי האדם מאבד את המתינות והיישוב דעת ושמחה של השגה, ודבק בשאיפות וברצון להשיג עוד מתוך חסר ולא מתוך מילוי.

בכללות לאורך היום בעיקר יש לעסוק במה שעוסק מתוך חיבור עצמי פנימי, ולייחד זמן להתבונן בשאיפות. והתבוננות עמוקה להיכן רוצה להגיע מידי פעם בלבד.

במקביל לכך בכל יום להתבונן מה השיג עד עכשיו ולכתוב זאת, ולהתבונן בכך בכל יום ולו מעט. באופן זה לאט לאט להתחבר יותר ויותר למה שעוסק בה עתה מתוך תענוג ושמחה, ובאותה עת מסיים כמעט לגמרי נפשו מן השאיפות.

ג. בשורש הכוחות כל כח לעצמו. שכל לעצמו ורגש לעצמו. אולם יש את הרגש שבשכל, ויש את השכל שברגש. ויש את ההתערבות של השכל הכולל עם הרגש הכולל.