בגדר ירידה לצורך עלייה ועניני היצה”ר [#8165]

שאלה:

שלו’ להרב שליט”א. ברצוני לברר הענין של “ירידה לצורך עלייה” וענין קומת היצה”ר בעבודת האדם.

א)האם כל ירידה ברוחניות הוא לצורך עלייה, או תלוי בכל מקרה?

ב) ואם אינו מוכרח של ירידה הוא לצורך עלייה והדבר הזה תלוי בכל מקרה, איך ידעינן אם הירידה היה לצורך עלייה?

ג) האם הכלל של ירידה לצורך עלייה גם מדובר באופן שהאדם חוטא במזיד ח”ו? נהי דאסור להכניס עצמו במזיד למצב של ירידה כדי שהוא יכול לעלות ממנו אח”כ ושיהא לו את היתרון של ירידה לצורך לעלייה, וח”ו לעשות זאת, אבל השאלה הוא שלאחר שזה נעשה האם נאמר דכל ירידה היה לצורך עלייה אע”פ שחטא במזיד, או שלעולם הכלל של ירידה לצורך עלייה נאמר רק אם האדם “נפל” לחטא באופן של שוגג או אונס או משום שהיה נמצא במוחין קטנות וכו’?

ד) מהו הגדר של “יצרו תקפו”? האם זה נאמר רק על צדיקים במקרים נדירים כמו ביהודה גבי תמר או דוד גבי בת שבע, או שמושג שייך גם בכל אדם? איך זה פועל, האם כש”יצרו תקפו” האדם בוחר לעשות מעשה העבירה או שאין זה בבחירתו? ד”אם יצרו תקפו” להסתכל בדבר אסור או לעשות
מעשה איסור ח”ו לכאורה הוא בחור לעשות הדבר זה במזיד וא”כ מהו הגדר של “יצרו תקפו”?

ה) “כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו”, האם הפשט בזה דאדם נכשל ביותר עבירות ככל שהוא מתעלה ביותר ברוחניות, כיון שהיצר הרע שלו נתגדל?

בתודה רבה,

תשובה:

א. בפנימיות כן. זוהי כל תנועת הבריאה. אולם בהשגת האדם לא.

ב. בפרטות, אצל כל אדם נגלה מכאן להבא למפרע כנזכר בתשובה ג’.

ג. מצד פרטות עצמו אם עשה תשובה נגלה למפרע (מכאן להבא כיסוד הידוע) שכן. ואם לאו, לאו. במבט של תנועת הבריאה לעולם כן.

ד. רק בצדיקים גמורים. ולנו אסור לאומרו על שום אדם. אין זה בבחירתו. כמו אצל יהודה שאמרו חז”ל, בא מלאך ודחפו. כנ”ל.

ה. לא. אלא שיש לו נסיון גדול.

תשובה:

א. בפנימיות כן. בחיצוניות אינו בהכרח.

ב. לפי התוצאה אם רואה שעלה לבסוף.

ג. בפנימיות כן. בחיצוניות לא בהכרח. אם עשה לבסוף תשובה כן.

ד. רק בצדיקים גדולים. זולת זה אסור לחשוב ולומר כן.

ה. יש לו “יצר” גדול, אולם לא נכשל בפועל.