במי שנפגע מאד מאחרים המעליבים אותו [#4048]

שאלה:

אני נעלב מאוד בקלות ואכפת לי מה שאחרים חושבים. בדרך כלל אם מישהו אומר לי מילה חריפה אני מרגיש שהוא לא אוהב אותי וזה מפריע לי הרבה. לפעמים, כשאני לומד, אפילו שאני מרגיש מצוין לגבי הלימוד שלי, אם מישהו אומר לי מילה חריפה זה הורס לי את כל שאר הסדר. כל פעם שזה קורה, לא רק שאני נעלב, אלא אני גם מתחיל לחשוב לעצמי שאני כשלון, אין לי כשרונות, ואני לא יכול לפעול כלום. אני יודע שזה לא נכון, וכשאני מרגיש סדר אני מרגיש מצוין ויודע את ערכי ומה אני יכול להשיג.

אני לא תמיד הייתי ככה. הייתי יכול להסתדר כשאנשים היו חריפים אתי, אפילו אם הם התכוונו לפגוע בי. בעבר הרגשתי בטוח ושמח שמישהו חולק עליי. ואם הם הוכיחו לי שטעיתי, קבלתי את זה בשמחה. בכלל זה בעבר הייתי “משפיע”. הייתי יכול לתת הרגשת בטחון לאלו שהרגישו עצובים או מודאגים. נהנתי לעזור לאחרים שהתקשו עם “אידישקייט”, ואהבתי עבודות קירוב. אני באמת האמנתי בעצמי ובאחרים.

אני רוצה לחזור לזה. אני רוצה להרגיש בטוח בלי קשר למה שאחרים אומרים לי, כדי שאוכל לשרת את כלל ישראל ולעשות מה שאני יודע לעשות טוב. האם הרב יכול להציע קצת עצה.

בנוסף, מבוסס על מה שכתבתי, האם יש ספרים, או מהרב או מאחרים, שהרב היה ממליץ, באיזה סדר מיוחד? אם זה עוזר לדעת, כח הדיבור הוא חזק אצלי.

תשובה:

יש לבדוק את סיבת השינוי שחודדה הרגישות, האם מתוך התעלות של עדינות או מתוך חויה שיצרה קושי רגשי. אם כפי הצד השני יש לטפל בחויה זו.

אם אולם הדבר נובע מעדינות יש לבנות עולם פנימי עשיר, ולהכנס ולצאת לחוץ ברצוא ושוב, וכל פעם שיש פגיעה לחזור לעולם הפנימי. וזה מקל מעט.

כמו כן יש לבנות חוזק כללי בנפש, כגון של עקשנות וכדו’, ועי”ז מתחזק הקושי הנובע מיסוד העפר. ועי”ז יש לנפש מחד עדינות ומאידך תוקף פנימי.

יתר על כן ככל שהאדם דבק “בחלקו שלו”, ויתר על כן בעצם הנפש, כן מתפעל פחות מזולתו.