הוא מידותיו/רצונו/חוכמתו חד [#5809]

שאלה:

שלום כבוד הרב,
ראיתי בשיעור נפש החיים שהרב אומר שכל הסוגיא של הוא ואחד מתכונותיו חד זה דורש הסבר,
האם הרב יוכל להסביר מה הכוונה ואיך זה בא לידי ביטוי בעבודת נפש?
הרי אם אני לומד את התורה ודבק בחכמתו אז אני יכול להכיר שזה חכמת הבורא אבל איך זה מעלה אותי להכיר שזה זה הבורא בעצמו?
(וכן לגבי המידות או הרצון).
מילא אני דבק בהווית הבורא אז אני דבק (כביכול) בו, אבל איך דבקות במידה מסויימת גורמת לי לא רק לגלות את מידת הבורא בתוכי אלא גם לגלות את הבורא בעצמו? דבקות מידה/רצון מצמצמת אותי למידה/רצון
כלומר השאלה היא מה בעצם הידיעה “שהוא ומשהו ממנו חד” נותנת לי בעבודת נפש?

בנוסף בעל התניא אומר שעצבות לא שייכת בנפש האלוקית בעוד שמעתי שיעור מהרב שלהעלות את העצבות לשורשה זה גם דבקות בבורא:
באיזה אופנים העצבות באה לידי ביטוי שהיא בשורשה? ואיך ממנה נדבקים בבורא?
מה ההבדל בין עצבות לאבלות?
מה ההבדל בין דברי בעל התניא לדברי הרב?

תודה

תשובה:

א. הוא ומידותיו חד, כלומר שהמידות אינם דבר נבדל ממנו, אלא הוא נגלה בתוכם, כביכול העצמות נצטמצמה ונגלית בתוך גבול, מדות. “כשהוא רוצה משרה שכינתו בין שני בדי ארון”.

והבן שאין אנו מדברים עליו כפשוטו, אלא ע”י גילויו, שהוא נגלה במידותיו.

והמשל כאדם הלובש בגד ברחובה של עיר, שראיית הבגד יוצרת את החוש שכאן נמצא הגברא בתוכה. וכן הוא לגבי מידותיו, שהם כלים שלו כביכול שנגלה בתוכם.

ובלשון דקה יותר. מידותיו הם “חלקי” גילוי. גילוי שלם בערכנו, אור אין סוף. גילוי חלקי, מידותיו.

ב. עצבות כפשוטו אינה שייכת בנפש האלקית, אלא מרירות, כמ”ש בתניא. עצבות במהותה הפנימית צמצום, “אמה עצבה”, שייכת אף בנפש האלקית. האדם דבק בצמצום של הבורא שצמצם אורו הא”ס לצדדים.

ג. עצבות – צמצום, כנ”ל. אבל, צער על ההעדר. מהות האבלות נתבארה בשיעורי בלבביפדיה, מחשבה, ועבודת ה’. ומהות העצבות נתבארה בשיעורי ארבעת היסודות – יסוד העפר.