זכירה שיש בורא לעולם [#9199]

שאלה:

ב”ה

שלום לכבוד הרב בלבבי שליט”א,

ציטוט מבלבבי א’:

” זו צורת תחילת העבודה אצל אדם שרוצה לבנות עולם פנימי מוצק ובנוי. על האדם לזכור מחשבה פשוטה זו לאורך כל היום, בתחילה יעשה לו מזכרים חיצונים לזה שיזכרהו לו זאת, כגון אחת לשעה לערך. לאחר שרואה שכבר אחת לשעה הנפש הורגלה לכך, יצמצם את הזמן לאחד לרבע שעה וכד’, וכך לאט לאט, שלב אחרי שלב, יצמצם את הזמן עוד ועוד, עד אשר יזכור בכל דקות ספורות ממש שיש בורא לעולם. צריך לא לעשות זאת במהירות, אלא ביסודיות. ורק כאשר האדם מרגיש שכבר קנה את המדרגה הקודמת, והזכירה נעשת כמעט טבעית אצלו, אזי יתקדם ויצמצם את הזמן כנ”ל, עד אשר יזכהו ה’ ית”ש לזכור בכל עת ובכל שעה שיש בורא לעולם.”

מאז השיעור של הרב על התקופה של הקורונה, החלטתי לעבוד יותר ברצינות (עד כמה שאפשר…) על בלבבי א’, אבל אני כל הזמן מתחיל בזכירה שיש בורא לעולם, התחלתי כל שעה ואז כל חצי שעה, ואז כל רבע שעה, ואז כל 10 דקות, ההתקדמות בצימצום הזמנים לא היתה בגלל שקניתי את הזכירה, אלא מלחץ שאין זמן, ועוד מעט יבוא משיח ואני “אתקע” שעם מה שאני לנצח… אז חשבתי אולי להתקדם מהר, כמובן שכל אלה הם על ידי מזכרים חיצוניים.

אבל העבודה הזאת כל הזמן איכשהו מתנדפת לי במהלך הזמן, מתחיל ואיכשהו זה מפסיק בלי שאני שם לב, אז אמרתי לעצמי, אני אתחיל מיד כל 3 דקות לעשות תזכורת להיזכר, וגם זה התנדף איכשהו.

אני יודע שזה קפיצה גדולה מידי ולא עושים דברים כאלה, אבל זה נובע מרצון לא לפספס את הזמן ולהישאר איך שאני, וזה שהעבודה נפסקת לי תמיד, עוד יותר עושה לי חשש שמא אני אפספס, אני חושש שפתאום אשמע את השופר של המשיח, ואני לא התקדמתי בכלום, מצד אחד אני אשמח מאוד מצד שני אהיה עצוב על הפספוס שלי. ולכן זה גורם לי להתחיל בעבודה, אבל כשהזמן עובר זה מתמוסס לאט לא בלי להרגיש וככה חוזר על עצמו.

א) האם בזמן הזה (דגש על הזמן הזה) לאדם שעוד לא השיג שום התקדמות, מחוסר עבודה, האם ראוי להתחיל גם כן כל שעה או שצריך למהר, ולעשות כל כמה דקות, במסירות נפש על זה שלא יתמוסס בחירוף נפש, כי יש הרגשה שאין זמן? או שצריך על מי מנוחות ינהלני, לאט לאט, כמו בימים רגילים? אולי יש סייעתא דשמיא מיוחדת בימים האלה, להשיג קרבת ה’ בזמן קצר יותר בהרבה? הרי הרב דיבר על מסירות נפש בזמן הזה, אז אולי צריך לעשות מסירות נפש על זה , לשים תזכורת חיצונית כל 3 דקות או 5 עד שזה יוטמע בזיכרון כל רגע ורגע? אבל מצד שני אולי זה יכול להכניס לבילבול קצת?

ב) האם צריך להיות בלחץ בזמן הזה? אני לא מתכוון ללחץ לא בריא, אלא לחץ שדוחף לעבודה.

ג) איך לעשות ככה כדי למנוע את הצער שאדם עובד על משהו ועוד לא השיג כלום, אבל הוא בדרך ומשיח יבוא והוא נשאר איך שהוא, עוד לא הגיע לשום מקום. מהי הדרך למנוע את הצער שאם נשארים באמצע הדרך בעבודה?

ד) שאלה לא קשורה לכאורה לקודמות: מה ההדרך הנכונה כאשר מקבלים את בשורת ביאת המשיח, האם לקפוץ משמחה ודברים כאלה דהיינו משהו מוחצן, או כמו שהרב כותב בדע את מנוחתך בשיעור של חידוש מול הויה מתמדת, על אהרון שלא שינה, אע”פ שהיתה לו התלהבות, היא לא עקרה אותו מהמקום הפנימי של הנפש שלא מתפעל ולא מתחדש, שבזמן ביאת המשיח צריך פשוט בשמחה פנימית בשקט ובמתינות לגשת לארון הבגדים ולהחליף לבגדי שבת? או שזה תלוי כל אדם והמדריגה שלו?

ה) האם צריך להכין בגד מיוחד לקבלת פני משיח במהרה בימינו, ושהבגד הזה יהיה מוכן תמיד בהישג יד?

ו) איך צריך להתייחס לכל בעלי המסרים והחזיונות למינהם שרואים כל מיני דברים שמעבר? הם מוסרים מסרים שהגאולה קרובה, ממש על הפתח, לפעמים זה מאוד מעורר לעבודה, אבל ככל שהימים עוברים זה נרגע, ולפעמים כבר נכנסים לאדישות בנושא הזה ואומרים הנה עוד מסר…

תודה רבה,
ברכה והצלחה בכל מכל כל,
אוהבים את כבודו מאוד!

תשובה:

א. להתנהל על מי מנוחות ינהלני.

ב. לא, רוגע, יישוב דעת, ועשה כפי יכולתך.

ג. אם עמל כראוי יקבל זאת “מתנה”, יגעת “ומצאת”.

ד. מצד מדרגת הארת משיח, בשמחה פנימית בשקט.

ה. זהו מעשה חסידות שחלק מרבותינו נהגו בו, כל צדיק לפי דרכו.

ו. להסיח דעת מהנ”ל, ולהאמין באמונה פשוטה, ואחכה לו בכל יום שיבוא.