יחס אל הגויים [#6023]

שאלה:

לכדוד ברב, שליט”א,

א) כשאני הולך ברחוב ועובר גויים לידי, אני נוהג ליתן להם סבר פנים יפות, פנים מסבירות, וגם אני חושב עליהם שהם צלם אלוקים. אני עושה זאת משום דרכי שלום אבל גם יש לי מחשבות פנימיות כלפיהן, של אחדות כל הבריאה כולה, השתוות, גילוי אלוקות, וכו’, בשעה שאני מסתכל בפניהם. ואני רוצה לברר עם הרב אם זה נכון או לא. האם אני צריך לשנות את ההשקפה שלי?

ב) פעם אמר לי הרב שאין ליתן שלום למי שהוא ערב רב, ואפי’ לנענע לו ראשו הוא אופן של חיבור, ואסור לעשות שום פעולה של חיבור עם ערב רב. האם דבר זה אמור גם לגבי שאר אומות העולם? (וכמו כאן באמריקא, שאנו נמצאים בגלות עשו)?
ג)וביותר, הרבה פעמים כשאני רואה גוי עצוב אני רוצה שהוא יהי’ שמח (ובודאי שיש לי הרגשה זו גם לגבי אחינו בנ”י, אבל אני חש זאת גם כלפי גויים, שאני רוצה שיהי’ להם טוב ואין אני רוצה לראותם בעצבות), ואני פשוט מרגיש רחמנות בליבי על הגויים שאין להם חיים טובים. וביותר דקות, אני חושב שאני רוצה להאיר אור וגילוי אלוקות עליהם, כיון שאני זוכר את המושג של “אהבת כל הבריאה כולה” שהרב דיבר ב”דע את עמך” וב”דע את ריעך” ובפירוש הרב על מסילת ישרים, ועוד. האם אני צריך לשנות את תפיסה זו ואת היחס הזו שיש לי כלפי הגויים? ובפרט משם שכתוב בספר הברית שאסור להרגיש שנאה כלפי הגויים סתם, וצריך לאהוב אותם (ובפרט אם הם אנשים טובים). אבל הרבה מסתמא אומרים שצריך להרגיש שנאה להגויים ולמאוס בהן כפשוטו. בודאי אני מואס בחייהם ובדרכיהם, אבל מצד תפיסת האחדות של הבריאה, אני רוצה להרגיש מקושר להן באופן פנימי מצד אהבת בריאה כולה ומצד מדת השתוות שהוא דרגת לעת”ל. האם נכון מה שאני עושה או לא?
תודה מאד להרב על כל הטהרה והקדושה שהרב נותן תמיד על נפשי ע”י השיעורים והספרים וההדרכות ע”י השאלות ותשובות.

כל טוב להרב שליט”א,

[השואל גר בארצות הברית]

תשובה:

א. המבט הפנימי הוא אחדות כל הבריאה. אולם זהו מבט “פנימי”, משא”כ בחיצוניות בכללות נפשם הם מקושרים בשורשם לג’ קליפות הטמאות. ולכך הסתכלות בפניהם, וכל שכן חיבור פנימי, פנים – פנימי, יש בו סיכון של התדבקות לטומאתם.

ולכך דבר זה ראוי להיעשות אצל היחדים שדבקים עמוק בתוך עצמם, בנשמתם, בשורשם באורייתא, ובקב”ה, ואזי מתחברים לעיתים רחוקות לגויי הארץ, באופן של רצוא ושוב, וזאת מתוך ניקיון קודם החיבור, וניקיון אחר החיבור, להתנתקות מן הטומאה הדקה הנדבקת בנפש.

אולם לרוב בני האדם ראוי להתנתק התנתקות נפשית, זולת עיתים רחוקות מאוד.

דבר זה יש בו קושי לנפשות שיש בהם גילוי אהבה ורחמים לזולתם.

ב. אמרו חז”ל, הוי מקדים בשלום כל אדם. ומפני דרכי שלום יש להקדים לכל אדם, כולל גויי הארץ. וכך נהגו חכמים, שמעולם לא הקדימם אדם לשאול בשלומם. אולם ערב רב גרועים מהם, שהם שורשי הטומאה, ואין להתחבר עמהם כלל, עד כמה שניתן.

ג. אין לשונאם, אא”כ הם בבחינת משנאיך ה’ אשנא. אולם לגלות אהבה יש בו סיכון כמ”ש באות א’.