מנהגי זכר להמן בפורים [#6048]

שאלה:

מה הסיבה שבפורים יש שנוהגים ללבוש כובע באותו צורה שהמן הרשע לובש (הנקרא “כובע המן”)? איך לובשים כובע הדומה לאותו כובע של אותו רשע הצורר לעם ישראל.

וביותר צ”ע איך אוכלים בפורים את העוגות שנקראים “המן-טאהשן”, איך אוכלים דבר שהוא זכר להמן, ואיך יתכן שיש זכר להמן שנבלעים בבשרינו ובתוכינו.

חשבתי שאפשר הסיבה לכך הוא משום מחיית עמלק, דע”י שאנו “אוכלים” את המן אז מקיים בזה מחיית עמלק (לא לדינא אלא לרמז על כך שאנו רוצים למחות את עמלק). אבל עדיין צ”ע איך מכניסים את “המן” לבשרינו ולא שורפים את העוגות אלה וכדו’, ולמה צריך דייקא לאכול את העוגות.

ואפשר הפשט בזה הוא משום דהמן רוצה לבלוע את ישראל כמו דג גדול שבולע דגים קטנים, וכמו שאמרו חז”ל באסתר רבה, ועל זה אנו “בולעים” את המן בפורים, ע”י האכילת המן-טאהשן, זכר לכך שהמן רוצה לבלוע אותנו.

אבל צ”ע למה ההמן-טאהשן הוא מאכל שאנו ממלאים אותו בדבר “מתוק”, פירות וסוכר וכדו’, לכאורה צריך להיות מאכלים אלו בטעם מר, כיון שהמן היה ממרר את חיינו. ואפשר משום דבפורים אנו באים לההכרה שאפי’ הרע הוא טוב, גם הרע הוא “מתוק”, וזה מה שאנו רוצים לתפוס בפורים, שגם המן (וכל רע) הוא “מתוק”, מצד תפיסת לעתיד לבוא.
האם נכון דברים אלו?

תודה רבה להרב, ופורים שמח.

תשובה:

א. איני יודע. ואולי יעויין יו”ד (קנ) בהג”ה ששרים שיש להם שתי וערב או שנושאים צלם (כהמן) וכו’ אינם מסירים הכובע או משתחוים לצלם רק להשר. ונמצא שאצל המן מפורש בקרא שהיו משתחוים, ואפשר שאף מסירים את הכובע, ורק המן נשאר עם כובעו. ולכך לובשים זאת להורות שכובע זה נכנס לקדושה. בבחינת עוטר ישראל בתפארה, שהרי כובע הוא אימתא דשמיא, היפך לא ירא אלקים שנאמר בעמלק, והוא סוד אור הכתר בפורים. עיין פרי צדיק (שושן פורים, אות א’).

ב. אמת. ואמרו (חולין, קלט, ע”ב) המן מן התורה מנין, המן העץ אשר אמרתי לך לבלתי אכל ממנו אכלת. והיינו ששורשו “אכילה” דקלקול. ולכך בתיקון יש אכילה כנגדו. ואכילת “המן טאהשן” הוא מעין אכילת “המן” במדבר שירד בזכות משה. וזה נעשה ע”י מרדכי שהוא בחינת משה, כמו שיבואר להלן אי”ה בהרחבה.

ויתר על כן, נודע מהאריז”ל שאלמלא המתין אדה”ר לשבת היה מותר לאכול מעץ הדעת. והארת פורים, מאירה בחינה זו של אכילה מעץ הדעת שאחר המתנה לשבת. ולכך תחלה יש תענית אסתר, המתנה של אכילה, ואח”כ אכילה מעץ הדעת דתיקון. והוא בבחינת מ”ש (בחינת עולם, יג, מה) תכלית הידיעה שנדע שלא נדעך. ולכך איכא אכילה מעץ הדעת, ידיעה, אולם הגעה לתכלית, שלא נדעך, עד דלא ידע. ולכך ביום זה אין העיקר אכילת סעודה, אלא “משתה”, ואף הסעודה נקראת משתה היין, שתכליתו לבסומי עד דלא ידע. ושם עמלק, גימט’ מר, נהפך למתוק. כי ההבדל בין מר למתוק גימט’ משה עם הכולל. כי אות רי”ש אינה משתנה, וכל השינוי בין ר-תוק, וכאשר תוריד מן תוק, ר’ עולה שו, ועם מ”ם עולה משה. ואמרו (אסת”ר, ו, ב) מלמד שהיה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו. ועיין ב”ר (ל, ח) ואסת”ר (ו, ב. ז, יג). ועיין מהר”ל (אור חדש, פ”ט, פ”א) ולכך היה מרדכי דומה למשה שיש לו מעלה אלקית מיוחדת על כל. ועיין שם משמואל (פורים, תרע”ד). ומשה בחינת דעת, ותכליתו שלא נדע, ולכך לא ידע איש מקום קבורתו. ועיין ברית כהונת עולם (מאמר הסתר אסתיר, פ”י). ופע”ח (שער ר”ח חנוכה ופורים, פ”ו). ועיין זוה”ק (בראשית, קסט, ע”א) רמז לשלש גאולות, ע”י משה, מרדכי, משיח. והיינו משה – דעת. מרדכי, “מרדכי ידע”, מעתיק מן הדעת לתכלית. משיח – לא נדע, משיח לפי תומו. ועיין עמק המלך (שער יג, פרק מה). ועיין מגלה עמוקות (ואתחנן, אופן מד) מרדכי הוא דרגא של משה, כמ”ש (חולין, קלט, ע”ב) מרדכי מן התורה מנין, קח לך בשמים ראש (שמות, ל, כג) לך דייקא שהוא דרגא דילך. ועיי”ש (אות קפ”ו) ידוע שמרדכי הוא סוד משה, שקול מרדכי כמשה. ולכך קיימו בימי מרדכי מה שקבלו כבר (שבת, פח, ע”א) וז”ש מנין שמרדכי הוא סוד משה והוא כלול מס’ ריבוא אותיות התורה, שנאמר קח לך, דייקא שהוא ניצוצו, וכתיב בשמים רא”ש, שהוא נוטריקון ששים רבוא אותיות. ועיין מחברת הקודש (שער הפורים). ושל”ה (שמות, דרוש ואתה תצוה). ושמן ששון (עץ חיים, שער הארת המוחין, פ”ב). ותפארת שלמה (רמזי פורים) בהרחבה. ושפת אמת (פורים, תרמ”ג).

ובשם גורי האריז”ל איתא (עיין יוסף תהלות, קכד, ג) שהיה במרדכי ניצוץ של יעקב. ובכלי חמדה (כי תשא) איתא, מרדכי והמן היו גלגול אדה”ר ונחש. וביערות דבש (ח”א, ד”ג) בשם המקובלים, מרדכי גלגול משה, והמן איש מצרי שנהרג ממנו.

ועיין עוד שם משמואל (תצוה, תרעג-ד-ו). וישמח ישראל (שקלים). ואמרי אמת (לפורים). ותפארת שמואל (לפורים). ואמרי מנחם (תצוה, וזכור). ועיי”ש (צו) משה ומרדכי יחד עם הכולל, בגימט’ כתר.

ועיין עוד זרע קודש (תצוה). ואמרי נעם (לפורים). ואוצר החיים (וילך). וליקוטי הלכות (או”ח, תפילין, ה”ו. שבת, ה”ג. יו”ד, קרחה וכתבת קעקע, ה”ג. מילה, ה”ד. חו”מ, העושה שליח לגבות את חובו, ה”ג. מתנה ומתנת שכיב מרע, ה”ג). ואהבת שלום (לפורים). ודברי אמת (זכור). ודברי חיים (זכור). וישמח משה (כי תשא). ושכל טוב (ח”א). ויערות דבש (ח”ב, די”ג, ודי”ז). וכלי יקר (שמות, יז, יב). ותורת משה (ויקרא, ו, ב). ודרוש לז’ אדר. וכתב סופר (אסתר, פ”י, פ”ג). ופרדס יוסף (שמות, ב, יט).

ועיין חומת אנך (שמואל, א, טו, ב) אמחה (את זכר עמלק) ר”ת אותן שעשו מלחמה עם עמלק, אהרן – משה – חור, ה’ רומז לשכינה. ואח”כ, אסתר – מרדכי – חרבונה, ה’ רומז לשכינה. והרי מ’ משמש למשה ולמרדכי.