מניעה מברית מילה מטורח הדרך [#8898]

שאלה:

אומרת הגמרא ביבמות עב שלא מלו בני ישראל במדבר או מפני שלא נשבה רוח צפונית או מפני טורח הדרך. ואף על פי כן שבט לוי כן מל. ובידוע שהיו ארבעים ושתיים מסעות בארבעים שנה. כך שהיו שנים שבו לא היה שום טורח הדרך. ועל כל פנים לא מלו.
האם רוח צפונית הוא כל כך נצרך לבריאות? אם יורד גשם וכו’ האם לא מלים? צריך איזו שמש חמה ורוח לא קרה ולא חמה בשביל למול? עד כדי כך מחפשים מזג אויר אידאלי? איפה מצינו זאת אצלינו על פי הלכה?

ולא מבין מה הצורך ברוח צפונית הזאת במיוחד שהיו ענני הכבוד ואפילו הבגדים עליהם לא בלו. למה להם לחשוש. ואפילו אם היו צריכים להיות מוכנים לדרך היה להם להאמין שלא יסיע ויסכנם? ואפשר שזה קשור בזה שהם היו עומדים למיתה?
ונראה באמת שזה היה רק תירוץ לעם ישראל לא למול שהרי שבט לוי מל. ובכלל אם זו נחשב לסכנה ממש כיצד היה מותר לשבט לוי לסכן את ילדיהם למולם?
ויש להבין מהו אותו קושי עד שאפילו משה לא פעל כדי שעם ישראל ימולו את עצמם.
ובכלל יש להקשות מברית מילה במצרים שעל פי המדרש היה בליל הסדר. שלא היו מקבלים עליהם למול וכדי לאכול מפסחו של משה מלו. כיצד יצאו לאחר ברית מילה במצרים מה עם טורח הדרך בהיותם כואבים ולוקחים את המצות וכל המסע עליהם לצאת ממצרים?

תשובה:

כתיב (משלי, כה, כג) רוח צפון תחולל גשם.

עיין כלה רבתי (פ”ז, ה”א) ארז – כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו, כיוון שנשבה בו רוחנית צפונית דרומית עוקרתו והופכתו על פניו.

ואמרו (יומא, כא, ע”ב) רוח צפונית יפה לחטין בשעה שהביאו שליש, וקשה לזיתים בזמן שהם חונטין. ועוד אמרו (ב”ב, כה, ע”א) תזל כטל אמרתי, זו רוח צפונית שמזלת את הזהב, וכו’, וממזרים קרה – זו רוח צפונית שמקררת את העולם. ועיין ספרי (האזינו, פיסקא ש”ו) תזל כטל אמרתי, זו רוח צפונית שהיא עושה את הרקיע נקיה כזהב. וכן רוח צפונית מכבדת את הקרקע כמ”ש במכילתא דרשב”י (טז, יד) לגבי המן. וכן אמרו במדרש זוטא (שה”ש, ד, טז) על גן עדן לעת”ל. ועיין תורת חיים (ר”ה, כה, ע”א, ד”ה ממזלת את הזהב).

ורוח צפונית היא בחינת גיהנם כמ”ש במדרש כונן (ד”ה צפון-גיהנם). ואצל דוד נתקן כמ”ש בריש ברכות שרוח צפונית מנשבת וכינורו מנגן מאליו בחצות, שאז שכינה יורדת לצדיקים לג”ע. עיין זוה”ק (במדבר, רע”מ, פנחס, רכז, ע”ב) שביטל רוח דקליפה, ולכך נשבה לו רוח צפונית דתיקון. והיינו שהרג ליצה”ר שנקרא צפוני (כמ”ש סוכה, נב, ע”א), עיי”ש. ועיין בתיקונים (תיקון ס”ט, קו, ע”א). תיקון רוח זאת שיוצאת מאזן שמאל. כי רוח צפונית פרוצה צד צפון (כמ”ש בב”ב, כה, ע”ב). והוא שורש הפירצה. ומשיח שבא מ”פרץ” מתקן פירצה זו. עיין ריב”א (בראשית, ב, ג) שלעת”ל שיעשה גוג ומגוג עצמו אלוה, אומר לו הקב”ה שיברא רוח צפון. ואת זה מתקן משיח, שנלחם בגוג ומגוג. ועיין רקאנטי (בראשית, ג, יב) וחומת אנך (ירמיה, מו).

והנה יחס רוח צפונית למילה:

כתב רש”י שם, נוחה, לא חמה, ולא צוננת, וחמה זורחת. בחינת שמש צדקה ומרפא בכנפיה.

עיין רד”ק (יהושע, ב, ב) לא מלו, כי רוח צפונית רפואה למכת דם. כי היא ע”י גבריאל, כמ”ש בעמק המלך (שי”ד, פרק קכב). והוא תיקון הגבורות (גבריאל – גבורה). עיין מצת שימורים (שער התפילין).

ועיין רבינו בחיי (ואחתנן, ג, כז) רוח צפון יתחייב להיות קר ולח וכו’, לפי שרוח צפונית יש בו רפואה. וכן דרשו חז”ל רוח צפונית מעלה ארוכה. ועומק הרפואה בה, כי היא בידו של הקב”ה, כמ”ש ר’ צדוק (דובר צדק, עמ’ נז) רוח צפונית לו שם הגדרה מצד האדם, רק בידו של הקב”ה.

ועיין גר”א (תיקונים, תיקון ס”ט) שרוח צפונית – ר”ל רוה”ק דשריא בתוך פה האדם ודובר מאליו, וברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור, ודו”ק.

ועיין כתבי רמ”מ משקלוב (ביאורי הזהר, דף מג) סוד גוון התכל”ת, גימ’ רוח צפונית. סוד תיקון התכלת, התהלך לפני והיה תמים. ועיין עוד בדבריו (תמונת האותיות, דף רפט) וכשיזדווג רוח צפון עם רוח צפונית, אז רן”ח צפו”ן רו”ח צפוני”ת, גימט’ אלף מאתים תשעים, סוד ח”י ארב”ע חיות שמשם סוד שור”ש פר”י ענ”ף וכל שפע בא משם (שהוא מקום היסוד).

ובגדרי דין היתר חולשא דאורחא:

עיין ריטב”א יבמות (שם), דדינא דאורייתא דמילה בסכנה אפשר לשהותה. ונקרא אונס כמ”ש בשטמ”ק שם. עיין פנים יפות (ויחי, מט, יז) שחולשא דאורחא קאי על אלו שפלטן הענן. ואלו אינם במדרגה זו לבטוח. ועוד שאין בוטחין על נס. ועיי”ש עוד בדבריו (בהעלותך, טז, יז. ונצבים, כט, י) שכתב שם שאין סומכין על הנס. ועיין עוד בדבריו (מקנה, קידושין, לז, ע”ב).

ועיין בית הלוי (בשלח, יז, ח) שכתב שם טעם פיקוח נפש, עיי”ש.

אולם יעויין במלבי”ם (יהושע, ה, ד) שרק אלו שחפשו עלילות לא מלו. כי כבר אמרו שם ביבמות שכיוון שדשו ביה רבים שומר פתאים ה’. וזהו הטעם שאין דין זה למעשה. ושבט לוי לא חשש לכך, עיי”ש. ועיין מאירי (יבמות) שאע”פ ששומר פתאים ה’, לחולשא דאורחא ודאי חיישינן, וכן הלכה.

ועיין צפנת פענח לבעל התולדות (שמות, ד”ה לכך) לגבי הנידון מדוע לא חש משה לחולשא דאורחא.