מרץ ללימוד [#7946]

שאלה:

לכבוד הרב שליט”א,

תחלה אודה מאד להרב על שנתן מזמנו והשיב

לשאלותי המרובות שבעבר, והאיר עיני בהרבה ענינים. רציתי לשאול עוד כמה שאלות.

א. שאלתי את הרב (שאלה #5916) על שנחלשה קצת אצלי המרץ ללימוד, כיון שאינו מחזק אצלי הרגשת קירבת הבוי”ת. והשיב לי הרב כי אני מרוכז בעיקר על הרגשת הבוי”ת, ועלי להתרכז על הכרת הבוי”ת. השתדלתי בזה ובס”ד התחזקה אצלי התשוקה והחיות בלימוד התורה. אבל שאלה בפי, למדתי כמה פעמים בלבבי משכן אבנה ח”א בירור תכלית החיים, ויוצא לי ברור שהתכלית והעיקר הוא הרגשת הבוי”ת, ולא ראיתי כ”כ דגש על הכרת הבורא. כגון באות כ ‘נסכם א”כ את הדברים שנכתבו עד עתה: ראשית העמדנו שתכלית האדם בעולמו זה להיות דבוק בבורא ית”ש. מהי דבקות האדם בבורא ית”ש? להרגיש את הבורא ית”ש בלב, לחוש אותו ית”ש.’ ובאות כט ‘אלא מאי מה חסר בקרבה הזו? העיקר חסר מן הספר! וכו’ אולם בקרבתינו לקב”ה בכל מיני הקרבות שזכרנו וכו’ השאלה הגדולה היא, האם אנו מרגישים כן שהקב”ה קרוב לנו בכל קרבות הנ”ל וכו’ ‘. משמע מאלו כנ”ל שהכל הוא הרגשת הבוי”ת, ולא נזכר כ”כ הכרת הבורא. (רק בין השיטין קצת, כגון להכיר הבורא, ולהתקרב אליו וכדו’.)

ב. שאלתי את הרב (שאלה #4243) על משנ”ת בבלבבי ח”א דהעיקר והתכלית הוא הדביקות בו ית”ש, המעשים הם אמצעים להגיע לזה, דלכאורה הנפה”ח חולק ע”ז ומבאר דהמעשים הם העיקר והלב הוא רק תוספת להם, וגם מי שאין לו דביקות כלל קיים עיקר תפקיד היהודי. והשיב לי הרב דכונת הנפה”ח רק דכונה או מעשה מעשה עדיפא וקודמת, אבל ודאי מודה שהתכלית הוא קומה שניה של לב שצריך לבנות ע”ג קומה הראשונה של מעשה. אם אוכל להטריח את הרב אבקש ממנו להסביר לי איך ניתן לומר כן בדברי הנפה”ח. הרי הנפה”ח בש”א פכ”א ביאר שענין העבודה הוא כדי לתקן העולמות, ובפכ”ב ביאר שעיקר התיקונים בעולמות נעשו ע”י מעשי המצוות והכונה רק מצטרף למעשה המצוה לגרום תיקונים יותר גדולים. ובפרקים פ”ג-ה דיבר בחריפות ע”ז, וכ’ שהעיקר בכל המצוות הוא חלק המעשה, וטהרת המחשבה אינה אלא מצטרפת למעשה ולמצוה ולא לעיכובא, וגם בתפלה העיקר הוא המעשה. מכל דבריו נראה שהעיקר הוא המעשה בשביל שהוא עיקר המתקן העולמות, לא שהמעשה הוא קומה ראשונה כדי להגיע לתכלית של לב. [ומובא מכתבי אחד מגדולי תלמידי ישיבת וולוז’ין שיסוד המחלוקת שהקים הגר”א ז”ל נגד החסידים הוא שהחסידים החשיבו לעיקר שלימות היחיד, ובשביל זה הרימו ראש הכונה על המעשה, אבל הגר”א ייסד שההשלמה הלאומית צריכה שתעשה עיקר, המעשה.] אנא האר עיני ובאר לי הענינים, כי אין כונתי להקשות כרוצה לחלוק ח”ו, אלא רצוני עז להבין ושיהיה ברור ומובן לי.

ב. אני מחפש כבר שנים רבי ומורה דרך בחיים [וגם בלימוד] אשר אוכל לשמש אותו ולהתקרב אליו וללמוד ממנו. ומצאתי בס”ד בשאל לבי תשע”ח-ט (שאלה קיא) שהביא הרב שעל רבו מובהק אמרו אם דומה הרב למלאך ה’ יבקשו תורה מפיו ואם לא אל יבקשו תורה מפיו, וכ’ דלמעשה לרבו מובהק ראוי לחפש איש, ומי שקרוב לשורש נפשו לפי השגתו, ולהתפלל ולבכות על כך לקב”ה. אבקש מהרב לבאר מה זה ‘איש אמת’, האם הכונה שתוכו וברו שוים או דלמא הכונה על מדה אחרת, ואיך האדם יכול לעמוד על אחר אם הוא איש אמת. גם האם נצרך מדה מסויימת של ידיעת התורה, דלכאורה בל”ז איך יכול האדם להיות ממוסרי התורה והוא אינו יודע כראוי המבואר בתורה. ולכאורה נצרך גם מדה מסויימת של יראת שמים ותיקון המדות ודביקות וכו’, האם באמת כן הוא, ואם כן מהו השיעור ואיך משערים? ואולי יוכל הרב להגיד לי שמות אנשים בא”י שראויים להיות רב מובהק ושאפשר לשמשם ולהתקרב להם, אני מאד מחפש רבי אמיתי בעבודת ה’.

ג. תורה היא וללמוד אני צריך, מה הפשט שהרב מוסר שיעורים בעץ חיים והוא פתוח לציבור, למה אין בזה משום אין מוסרין סודות התורה אלא למי שראוי לכך, וגם הרמב”ם והזוהר ורח”ו הזהירו שמי שאינו ראוי לכך לא ילמוד קבלה. אם נשתנה הדבר בזמנינו, אבקש לטובתי שהרב יכתוב לי המקורות לזה.

ד. אני מתמודד שנים עם הקושי לקום בזמן בבוקר, ונעשה מזה שכבר כמה שנים אני בא מאוחר קצת לתפלה ואני חוטף פסוד”ז וכדו’. כבר נסיתי עשרות עצות לכך, כגון להרבות תפלה על כך, להחליט שאני כן יכול, לקבוע חברותא קודם שחרית, וכו’ וכו’, ועדיין לא הצלחתי למצוא דבר שיצליח לאורך ימים. באמת אני רואה אצל עצמי שיסוד העפר חזק, אני מתמודד הרבה עם עצבות. אולי יש להרב מהלך שאוכל לתקן דבר זה בפרט, גם קודם שאעמול הרבה זמן לתקן יסוד העפר שלי.

                                                                                             

                                                                                                                                                                                               

תשובה:

א. הכרה רגשית שלב ראשון, הכרה שכלית שלב שני. רגש שייך גם בקטן, הכרה רק בגדול.

ספר זה נכתב לשלב הראשון. החלקים האחרונים כגון ז-ח-ט, נכתבו לשלב השני.

ב. כל עולם יש בו חיצוניות ופנימיות. גוף ונשמה. החיצוניות – גוף, נתקן ע”י המעשים. והפנימיות – נשמה, נתקן ע”י כוונה ותורה.

ג. שבכל דבר מחפש את נקודת האמת תוכו כברו, ה’ יראה ללבב, אולם אדם רק לעיניים. הנ”ל בנוי על מי שהוא “רב” שיש לו ידיעת התורה כראוי. כל הנידון היה מהו מהותו הפנימית. ולא עסקנו בחלק של גדר “רב” שיעור הת”ח שבו.

מחפש אמת בכל דבר, נמצא בתנועת תיקון של כל חלקי נפשו בהדרגה לפחות.

ד. כבר דנו בכך רבותינו, וחלקם הורו למעשה שמשנת ת”ר ואילך אין איסור זה. יתר על כן, מה שנמסר זה הגוף ולא הנשמה, וד”ל.

ה. ראוי לישון בזמן מתוך רוגע ומחשבה טובה ונעימה. וכך בס”ד להתעורר ברוגע, ואזי יותר קל לקום. ובנוסף נצרך שיהא סיבה שנעים לקום עבורה. ולא כי צריך או רוצה בלבד.

בכללות ראוי לבנות חיים מסודרים ולא לחוצים.