סתירה שאני מרגיש בחיים שלי [#7668]

שאלה:

כשאני לומד את שיעורי ודברי הרב אני מרגיש עצמי מחובר להעולם הרוחני, עולם האמת, רבש”ע בחיי, ותיאור השלימות של הנפש שהוא מגמת שאיפתי, ועולם של מחשבה מופשטת והעומק של הרגשים, ולפעמים גם אני מסתכל בביאור הרב על ענינים פנימיים שאני יכול לתפוס, כגון בפירוש הרב על בעל שם טוב, ואז אני מרגיש תענוג נפלאה בחיים. אני חש איך שכל רגע שבו אני עוסק בדברי הרב יש לי חוויה מתסויימת של התבודדות פנימית, שבו אני מבודד מכל העולם ומכל הדור, ובו אני חי בעולם טהור, עולם קדוש. וההארה הזו נשארת אצלי לכמה דקות אח”כ כשאני צריך להכנס לחיי יום יום. כשהחיי יום יום שלי אינה תואמת לנפשי, כשאני מוצא עצמי בתוך כעס גדול על דברים המפריעים לי, אל זוגתי או כשאני נמצא עם הילדים, אז אני כועס על עצמי למה אין מעשי מתאימים עם כל התפיסות וההרגשות והמחשבות הקדושות שיש לי מהרב. ובפרט כשאני הולך חוץ מהבית ללמוד בבהמ”ד ולהתפלל בבהכנ”ס אני חש שאני נמצא בעולם ריק, ריקנות מרוחניות פנימית, ריקנות מאהבת ישראל אמיתית, כל א’ שקוע בעצמו ובמחשבותיו, והעולם שנמצא בסביבותי הוא עולם שאין בו אהבה, וביקוש האמת לאמיתה אינו שכיח בכלל, וגם באלו שיש להם תכונה יותר רוחני אני מוצא בדרך שאינם עובדים על עצמם ויש להם מידות מושחתות בבין אדם לחבירו. פשוט קשה לי לחיות בעולם כזה, והרבה פעמים אני רוצה שאני ימות ולחזור למקורי שנמצא למעלה, אצל הרבש”ע שהכל טוב. ומיד בא לי המחשבה שאין  אני רוצה למות, מחמת שאני לא היה מסוגל לפרוש מהילדים שלי שאני אוהב אותם כ”כ, וגם איני רוצה להפריד עצמי מאשתי על אף שיש ביננו הרבה קטטות דסו”ס אני מרגיש בתוך תוכי שאנו צריכים נשמה אחת ושאני אוהב אותה, ומחשבות אלו מעבכות אותי מהרצון למות. ועכ”פ ברור לי ששעורי הרב ודברי הרב (בפרט השו”ת שהוא ממש הדרכה לכל מצב שיהא ובהן אני מוצא הרבה בירורים לדברים שתמיד הייתי רוצה לדעת) נותן לי הרבה אור מקיף, ואני מרגיש מאד את הסתירה בין האור מקיף להמציאות שקיימת בחיי יום יום שלי, ואע”פ שאני אברך כלל ואני חי בעולם רוחני יותר מסביבת העולם ומאלו שעוסקים בפרנסה, מ”מ אני חש מאד את הסתירה בין המציאות שאני חי בדברי הרב להמציאות שאני חי בתוך “עולם התורה” שבו אני נמצא. ובאמת אני מרגיש שה”ישיבה” הגדולה שבו אני נמצא וש”הסביבה של תורה” שבו אנינמצא, בעיר שהוא מלא עם תורה ומצוות, אינו ה”מקום” שלי. ומשום זה אין אני מוצא את עצמי בתוך הישיבה, אע”פ שיש בהישיבה כאן חבורות שלומדים כל מקצוע שתורה ופשוט שאין להתלונן ואין להאשים את הסביבה, ו”אין הדבר תלוי אלא בי”….

(א) האם עלי להרגיש יותר שייכות עם ה”מקום” שבו אני נמצא ולהיות כשאר בנ”א שאינם חושבים עמוק כ”כ כמוני? דנראה לי שהרבה אברכי כולל מרגישים סיפוק ושמחה בחייהם ובלימודם אע”פ שאינם “חושבים עמוק” כ”כ, ונראה לי לפעמים שמחשבה עמוקה ושאיפות גדולות לשלימות הוא רק עצת היצה”ר להפיל אותי מהכל…

(ב) אני דר באמריקרא,   אבל אם אני הייתי דר בא”י האם זה היה פותר הבעיא? שאני מאד מודע להבעיא של “דמיון” שאנשים מדיימנים שלעולם השמחה והסיפוק נמצא במקום אחרת…וכמו שהעולם אומרים, “העשבים הם ירוקים יותר בצד האחרת של הגן….”

(ג) האם יש להרב עצות שבו אני יכול להיות בשמחה? הרבה בנ”א אמרו לי מוסר שאני צריך להיות יותר “בשמחה”, “לא לחשוב עמוק כ”כ”, ו”לחייך יותר…”

מרוב תודות להרב אל כל מה שהרב פועל בעבור הרוחניות שלי, שהרב הביא אותי לחיי עולם הבא אפי’ בתוך עולם הזה.

 

תשובה:

א. יש להסתכל עמוק. אולם להעריך כל נקודה ברוחניות, ולשמוח בה, כי נגלה בה אור ה’.

ב. חלקית.

ג. כנ”ל, להעריך כל נקודה ברוחניות מפני שנגלה בה אור ה’.

בנוסף יש את סדרת דע את שמחתך.