עבודת פסח ושבועות בפנימיות הנפש [#6599]

שאלה:

לכבוד הרב שליט”א, יש לי שאלה בנוגע לפנימיות העבודה שיש לנפש האדם מצד עבודת הזמן שבין פסח לשבועות.
בפסח העבודה בנפש לכאורה היא העבודה של פשיטות, ביטול אני, ענוה. זהו המשמעות הפנימית של מצה, לחם עוני, לחם של ענוה, לחם של פשיטות, מצב בנפש של “אין אני”, ביטול האני והרגשות של הפשטה מה”אני”, שהאדם מופשט מה”אני” כיון שיש רק את ביטולו למציאות הרבש”ע. וביחד עם זה יש את איסור אכילת חמץ בפסח, כיון שחמץ מורה על גאוה ועל ענין ישות שבאדם, ובפסח העבודה היא עונה, פשיטות, “מצה” שהוא לחם עוני, היפוך הגאוה והישות, ה”חמץ” שבנפש.
לאחר מכן יש נפילה מהמוחין דגדלות של פסח לעבודה של קטנות, עבודת ספירת העומר, שהוא עבודת הבירור המידות של הנפש הבהמית שלנו, לטפל עם הבהמיות של הנפש ולתקנו, עד שמגיעים אל חג השבועות.
בחג השבועות, השתי לחם בא מחמץ דייקא, בהיפוך מפסח שיש בו איסור חמץ. וראיתי שהרב יצחק מאיר מורגנשטרן שליט”א מסביר שהעבודת הנפש בשבועות הוא לא המצב של “אין אני” כמו בפסח, אלא ל”הקריב” את אני לה’, ליקח ה”אני” ולהקריבו לה’, להקדיש את הרצונות שלנו ולשעבדם לרצון ה’. כלומר שבשבועות אנו צריכים ליקח את החמץ שלנו, את האני שלנו, ולהקריב אותה לה’.
וא”כ נמצא לכאורה שבפסח יש עבודת את ביטול האני באופן שהאדם אינו חש את האני בכלל, כיון שאין אני ויש רק את מציאות הרבש”ע, וזהו ההפשטת האני בפסח שהוא מרומז ע”י הפשיטות של המצה, אבל העבודה בשבועות אינו להפשיט האני אלא באופן שונה, ליקח האני שלנו ולהקריב אותה לה’.
אם זה נכון, לכאורה השאלה היא, למה הסולם בנוי כך? לכאורה השלב הראשון בעבודה הוא הקרבת ה”אני” לה’, ורק לאחר מכן יש את עבודת ההפשטה, להפשיט את כל הרגשת ה”אני” בכלל ולהרגיש רק את מציאות הרבש”ע. א”כ למה הסדר הוא הפוך (פסח שהוא הפשטת האני, אין אני בכלל, ואח”כ שבועות, הקרבת האני להרשב”ע)?

תשובה:

בשבועות אין גדר הדבר הקרבת האני כפשוטו, אלא נגלה ביום החמישים, שער הנו”ן, כללות ההפכים. אני – אין, בבת אחת. ונגלה האני האמיתי, הוא ית”ש, ומכח כך נדבק האני הנברא באני האמיתי.

ומה שבפסח נגלה אין, הוא בסוד ביטול החכמה דייקא, כמו שהוזכר פעמים רבות בספרי האדמו”ר הזקן, ולא ביטול של ענוה בחינת בינה. כי בליל פסח נגלה אנכי יוצא בתוך ארץ מצרים, גילוי אור א”ס שלמעלה מממלא כל עלמין ולמעלה מסובב כל עלמין. ואח”כ ביום ראשון נגלה אור הסובב, בבחינת יציאת מצרים בפועל, ששם נאמר ויסב אלקים, לשון הסבה (כמ”ש שמ”ר), ולשון סיבוב, ושורש אור הסובב ואחריו מאיר אור הממלא, ובעיקר בירידת המן.

ובשבועות מאיר אחדות כולם יחדיו. ממלא, סובב, ולמעלה מכך בבת אחת, בסוד אני – אין. כנ”ל.