שאלות באהבת ה’ ודיני שמים [#6007]

שאלה:

לכבוד הרב שליט”א,

ראשית רציתי להודות לרב על האמת והחיות העצומה שמחדיר בי ע”י דרכו הברורה והישרה שלמדתי בספריו.
ברצוני לשאול 2 שאלות
א. מבואר בהקדמה לשער היחוד והאמונה בחינוך קטן בסופו “והנה ראשית הדברים המעוררים האהבה והיראה ויסודן היא האמונה הטהורה ונאמנה ביחודו ואחדותו יתברך ויתעלה” וכן מבואר בעוד מקומות, שע”י התבוננות בשמע ישראל בכך שה’ הוא אין סוף יחיד ומיוחד ואין בו שום שינוי וכל העולמות בטלים כנגדו, מגיעים לואהבת את ה’ אלוקיך. ורציתי להבין איך התבוננות בכך שכל הבריאה בעצם לא קיימת אמורה להביא לאהבה, יתכן שזה מביא ליראה או להשתוקקות להתכלל בו אבל מה זה שייך לאהבה, אפשר להבין שאהבה זה הרגשה כלפי משהו שעושה לי תענוג או שמחה או כל עניין של התפשטות, אבל ההתבוננות הזו גורמת להתבטלות ולא לאהבה?
ב. רוב היהודים היום ששומרים תורה ומצוות, ואפי’ המקפידים על קלה כבחמורה, קורה להם שהם עוברים עבירות לפעמים, וגם מי שמתאמץ כל חייו לעשות רצון בוראו, כמעט לא שייך שימנע מחטא, ולכאורה א”כ כל אלה לאחר מותם, כשיתנו דין וחשבון על מעשיהם והדין הוא הרי דין אמת, אמורים להיכנס לגיהנם או שאר ענשים. ועפי”ז רציתי לשאול האם באמת זה ככה שכמעט כל יהודי יענש כשיגיע לשמים, אם לא אז מה ההסבר בזה? ואם כן, היתכן שה’ שהוא טוב ורצון הטוב להיטיב, ברא את ברואיו באופן שכמעט כולם ייענשו ולא יוכלו להימלט מכך, וגם אם באמת כמעט לכל אחד בעצם מובטח שיענש, זה מכניס תחושה חזקה של יאוש?

אשמח מאוד לקבל תשובה מהרב
בתודה מראש

תשובה:

א. ישנם בכך כמה הבחנות ונזכיר אחד מהם. ויעויין בספר תורת הערכים – חב”ד, ערך אהבת ה’ שביארו בהרחבה, תנועת יש של אהבה, ותנועת ביטול.

יש בחינת ביטול והתכללות בעליון כבחינת בן הכלול באביו בשורשו קודם יצירתו, ששם נכלל בבחינת טיפה שבמח שבאב. וזהו ביטול של יראה – אין, וע”ז אמרו שבן ירא מאביו יותר מאמו. איש אמו ואביו תיראו.

וישנה בחינת ביטול והתכללות בעליון כבן הכלול באמו, כעובר במעי אמו, שעל אף היותו כלול הוא בריה, ולחד מ”ד עובר לאו ירך אמו, וזהו ביטול של אהבה, – יש.

ב. רובם נענשים. זולת מי שתדיר עושה תשובה שלמה בכל עת – בכל יום, כמ”ש שוב יום אחד קודם מיתתך, וכל ימיו בתשובה.

וכן מי שעושה מאהבה לשמה, שע”ז כתיב: על כל פשעים תכסה אהבה, ומדה כנגד מדה אין מדקדקין עמו מאד.

ולכך נצרך אמונה בהשי”ת שהוא טוב ומיטיב, כי מצד הראיה ניכר רק חלק של הטבה וריבוי יסורים, הן בעוה”ז והן בעוה”ב, ולכך על מנת לדבוק בטוב ומיטיב, מחד נצרך להתדבק בטוב המושג, ומאידך באמונה, שהכל לטובה וכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד. ואין בזה הבנה שלמה אלא אמונה.