שויתי ה’ לנגדי תמיד [#3951]

שאלה:

לכבוד הרב שליט”א.
האם הרב יכול בבקשה להסביר כיצד לקיים את מצוות “שויתי ה’ לנגדי תמיד” באופן מעשי?

תשובה:

מחשבה

א. חיצונית: לצייר ע”י כח ציור בנפש, או ציור בכתב אשורית בקלף שחור ע”ג לבן, ומידי פעם לעשות זאת בציור המחשבה, או להסתכל בקלף, עד שחוקק צורה זו במחשבתו באופן קבוע. ובאופן טבעי צורה זו חקוקה וקבועה במחשבתו, ומהרהר בה ברצוא ושוב פעמים הרבה ביום. וכאשר נעשה “זך” מתגלה צורה “מתוכו” ששם הוי”ה חקוק בה, ואזי עומדת לנגד עיניו תמיד מצד טבע נשמתו, וזהו שלמות כאשר מאירה כולה באור לבן. וכאשר אינו שלם, מאיר לו בגונים אחרים. עיין שער רוה”ק בתחלתו, וז”ל, אם האות הוא מצויר בין עיניו בדיו שחורה ידע שהוא עדיין בעשיה, ואם אדום הוא ביצירה, ואם לבן בבריאה, ואם לבן ומאיר ומתנוצץ הארתו הנה הוא באצילות.

ב. פנימיות: הכרה חושית במציאות השם.

ראשית: שהשם רחוק יושב בשמים וצופה במעשיו. עיין מצודות דוד (תהלים, טז, ח).

שנית: שנמצא סמוך לו לידו. והאדם נמצא בבית ה’. רמב”ם מורה נבוכים.

שלישית: שנמצא כביכול בתוכו, ושכנתי בתוכם.

רביעית: חד עמו ממש, חלק אלו’ ממעל. כי חלק ה’ עמו.

דיבור

ג. בדיבור. שיהא שם שמים שגור על פיו ומדבר עם קונו תדיר בכל שעה. וכן אמרו (שוחר טוב, תהלים, טז, ח) שויתי ה’ לנגד תמיד, וכו’, וכל ברכה שאין בה הזכרת ה’ אינה ברכה, שנאמר שויתי וגו’.

מעשה

ד. מלבד כך ראוי לו לאדם לעשות לו מזכירים שיזכירו לו את השי”ת. וכמ”ש (סנהדרין כד ע”א) אותה (ס”ת) שיוצאה ונכנסת עמו, עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרעו, שנאמר שויתי ה’ לנגדי תמיד. וכמ”ש הרמב”ם בטעם מצות מזוזה בפתח ביתו, וציצית בבגדו. ועיין מצת שימורים (שער הציצית) שויתי הוי”ה לנגדי גימט’ תכלת, שתמיד צריך שיהא לנגד עיניו, ושע”י הסתכלות וראיה בציצית זוכה לראות תמיד פני שכינה לנגדו. ומעין כך אמרו בירושלמי (ברכות, פ”ב, ה”ג) על תפילין, בשעה שנכנס לביהכ”ס, עושה להן כיס של טפח ונותנן על לבו, מה טעם, שויתי ה’ לנגדי תמיד. וזהו במעשה. ועיין רש”י שם, וז”ל, בכל מעשי שמתי מוראו לנגד עיני. ועיין שערי קדושה (ח”ג, ש”ד).