1. גמר תיקון פרטי מול כללי 2. הלבשת א”ק ע”י כלי הנקודים 3. צורת אדם בעולמות השכר 4. האם אכן שינוי רק בכלים [#8728]

שאלה:

לכבוד רבי ומורי שליט”א
קודם לכל מודה אני לכבודו על המענה לשאלותיי הקודמות.
1. אני מתנצל בפני כבוד הרב אם שאלה זו קצת “מתפלספת”/”עמומה”, קשה לי לנסח בצורה בהירה אז אשתדל. האם תתכן אבחנה בין גמר תיקון פרטי לגמר תיקון הכללי? כלומר בהסתכלות חיצונית לכאורה ודאי שיש הבחנה ויש אנשים במדרגות שונות ויש נשמות בגן עדן אולי מדורי דורות של מי שסיים את תיקונו וכו’. אבל אם בסוף אין יש אלא הויה אחת, נשמה אחת אזי הצדיק שהגיע לגמר תיקון פרטי רואה/חווה/תופס גמר תיקון כללי ממש “מצידו” שזה כבר מצד “כולם” לגביו (לכאורה במציאות הנצחית שמעל לזמן – משיח כבר הגיע והיתה תחיית המתים וכו’)…ואילו עד כמה שזה נשמע סתירה מי שלא הגיע לגמר תיקון נמצא עדיין במהלך של השא”ש, מצפה למשיח וכו’ והוא תופס שהצדיק רק הסתלק כדרך כל אדם בינתיים עד גמר התיקון ואילו הוא עצמו צריך לעבוד את עבודתו בתמימות להשלים עצמו להיות אף הוא צדיק? ובניסוח קצת שונה האם מהלך המציאות של השא”ש ומימד הזמן בתוכו הם “ארוע” חד-פעמי כללי מוחלט או שמא יחסי לכל אדם כפי מדרגתו שהרי כל אדם תופס את העולם כולו רק מתוכו ואז גמר התיקון הכללי (ואני מדגיש – הכללי) מושג שוב ושוב רק בכלים שונים?

2. בפתחי שערים נתיב אורות דנקודים פתח טו’ מוסבר כיצד כלי הנקודים מלבישים תחת טבור דא”ק את נה”י דא”ק בחלוקה של חב”ד דנקודים כנגד ג’ פרקים עילאין, חג”ת דנקודים כנגד ג’ פרקים אמצעין ונה”י דנקודים כנגד ג’ פרקים תתאין. כידוע תיקון המתקלא, הג’ קווין שייך מאצילות ואילך, מעולם התיקון.
א. כיצד אם כן נעשית ההלבשה המתוארת בהינתן שז”ת של כלי הנקודים היו במצב של חד-סמכא?
ב. עד כמה שאפשר לדבר בא”ק וגם אם זה רק “בהשלכה” מאצילות לשורש, מה המשמעות של חלוקת ג’ קווים בעולם זה דא”ק (הרי בעתיק אנו אומרים שאין שמאל)?

3. בשער הגלגולים הקדמה ו’ נאמר שלאחר התחיה יבואו נשמות חדשות שהם מעולם האצילות והם מבח’ נשמה דאצילות שהיתה לאדה”ר ונקראת זיהרא עילאה. שאר הנשמות המגולגלות שורשן במדרגות נמוכות יותר. כידוע עולמות אבי”ע הן עולמות העבודה שתחת הגבול והנהגת הזמן. שאלותי לכבודו הן:
א. כיצד האדם יכול לעלות למציאות שמעל לשורש נשמתו? שהרי מציאות עולמות השכר, ענפי אח”פ דא”ק היא מעל לטבור דא”ק.
ב. ואם התשובה היא שפשוט הדבר שהרי זאת מחשבת הבריאה אז אחדד את השאלה האם נשמרת צורת אדם כפי שאנחנו מכירים אותה? כי הרי איך אפשר לדבר בעולם העקודים ואף מעל במונחי פרצופים ותרי”ג חלקים וכו’ ששייכים רק מאצילות ומטה?

4. בעניינים רבים, ואני מתנצל שאינני מביא ציטוט לדוגמא, עולה טיעון שבא לפתור בדרך כלל או סתירות או ייחוס שגוי לבורא ית’ של דבר שלא שייך בו כלל כמו למשל שינוי הסותר את “אני הויה לא שניתי”. והטיעון הוא שמדובר “מצד הכלים” או “מצידנו הנבראים” וכו’. שאלותיי לכבוד הרב הן:
א. הרי איך שלא נסובב את זה בסוף ה’ מהווה ומקיים את הכלים. כלומר הם לא עומדים בפני עצמם ולמעשה הם גם אור גם אם בהסתרה גדולה. אז יוצא שאין רק “מצדנו” באמת וכן יש שינוי?
ב. הרי אומרים “הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים” אז כיצד זה מסתדר?

תשובה:

א. כל השגתינו, “תפיסה”. הצדיק שתיקן עצמו בפרטיות, אם מביט מתוך הפרטות הזו, יכול שהתראה לו בערכו שהכל מתוקן. אולם אם מביט במבט הכולל, יראה איזה חלק מתוקן, ואיזה אינו מתוקן.

שית אלפי שנין היא “תפיסה” של זמן. בחיצוניות נראה כזמן של שית אלפי שנין, אולם בפנימיות זהו “תפיסה”. ואפשר להסתכל ולתפוס את שא”ש מתוך תפיסה של שא”ש, ואפשר להסתכל ולתופסו מתוך מדרגת עוה”ב. ובעוה”ב רואים ותופסים את שית אלפי שנין בתפיסת עוה”ב.

ב. כבר בנקודים יש שורש לג’ קווים. ראשית ג”ר יצאו בסגלתא. וכן אח”כ, כמו שנתבאר בהרחבה בעץ חיים (שער שבירת הכלים, פ”ג) נעשה הארכה של ג’ קווים מג”ר לז”ת בעולם השבירה. נתארך כלי הכתר ונכנס בתוכו דעת, ת”ת, יסוד, מלכות – קו אמצע. נתארך כלי קו שמאל, בינה, ונכנס בתוכו גבורה הוד (ותחלה אף הנצח) ונתארך קו ימין, כלי החכמה, ונכנס בתוכו חסד ואח”כ אף נצח.

ושם מתגלה ממכה עצמה מתקן רטיה, ומקדים רפואה למכה. ולכך ישנה שם אף הלבשה, כמ”ש המפרשים.

“שורש” הקוים ימין ושמאל, התחיל באוזן, שנמצאים בימין ושמאל. ושם זהו “פרצוף אחד”, לא איזון נפרדים, אלא פרצוף מאוזן. לתתא יש שמאל – דין. לעילא הדין הוא כח הגבול של התפשטות החסד. ולא מידת הדין בפועל. ושורשו הצמצום, שהוא שורש לכל הדינים.

ג. במסירות נפש אפשר לבקוע את הפרסא הנמצאת בטבור. וכן דבקות בפנימיות, ובפנימיות א”ק אין פרסא.

למעלה זה אחד, “פרצוף”. למטה נעשה מ”פרצוף” “צירוף”, אחדות של חלקים.

ד. זה לא בקום ועשה, אלא “שב ואל תעשה”, “העדר”. ושורש הויתו ב”העדר”. וזה נקרא מצידנו הוא עשה ועושה ויעשה, קום עשה. החסרון בהעדר, כנ”ל.