שאלה:
כבר זמן רב שאני מרגיש שהישיבה מצמצם אותי ומניח אותי בתוך גלות הנפש מאד עמוקה שאני לא יכול להיות עצמי באמת. כשאני מתפלל תפילות בישיבה אני מרגיש שאין אני יכול להתפלל עם כל ליבי ועם התנועות שאני רוצה להביע. תמיד המחשבה הוא "מה אחרים חושבים עלי?" מה באמת לעשות באופן כזה? האם הקב"ה רוצה ממני שאני צריך להיות אדם נורמלי ושצריך להיות כמו שאר החברה שאינם עוסקים במחשבה ובפנימיות רק לומדים ג' סדרים נורמליים בכל יום וכל חיותם נובע משמירת סדרי הישיבה והידיעה שהם עושים מה שנדרשים מהם לעשות וזהו? כמובן שכל אחד צריך להיות יחיד אבל א"כ הוא צריך להיות פורש מהחברה בסביבו ובעיקר אם הוא מתחיל להיות יותר עצמאי ברוחניות כמו שהוא רוצה, אז הוא נראה קצת מוזר בעיני אחרים....אין זה הדרך המקובל, אין זה הדרך הנורמלי....השאלה הוא א"כ, מהו באדם פנימי שרוצה להיות עצמו באמת אבל אין זה מקובל בהסביבה להיות כזה והוא רק נראה כמוזר אצל אחרים אם הוא נהיה עצמי באמת?
תשובה:
אסור לחדול מחלקו בעולמו. אולם נצרך הסתרה כמה שניתן, ומידי פעם אפשר להתפלל במקום אחר. ויתר על כן לחשוב על אפשרויות רחבות יותר של שינוי, מתוך איזון נכון בינו לבני ביתו, ומתוך איזון נכון בכל הפרטים, כי פעמים שינויים אלו יוצרים יותר מזק מתועלת.
קטגוריות