שאלה:
לכבוד הרב שליט"א, הייצור האנושי מאז בריאתו רודף, ורוצה להשיג את האושר. אושר מוגדר כמצב בה הנפש מרגישה סיפוק נפשי עד כמה שניתן, בכמות ובאיכות. למעשה, המניע והגורם העיקרי לכל הפעולות של האדם, ובעומק, לעצם המצב שאנחנו חיים ורוצים להמשיך לחיות, זה הסיפוק שאנחנו מרגישים או רוצים להרגיש. למעשה, כולנו (חוץ ממי שבאמת חושב ועובד על עצמו באמת ובס"ד) - מדומיינים, מאחר והסיפוק שלנו כולו ריק מאמת. הכל בנוי על דמיונות שוא של מעמד, חברה, דעת הקהל, חינוך, ועוד ועוד. כל עיקר הרגשות הסיפוק שלנו, הוא הכל מדברים מקריים ובלתי עצמיים [מה שבעצם אומר שכל אלו המשתייכים לקבוצה הנ"ל, אינם מסופקים באמת, וממילא אינם חיים או נהנים מהחיים שלהם באמת. הם תלותיים, ואינם מחוברים או אפילו מודעים לעצם נפשם האמיתי].
והנה קם השכל לתחייה ופקח את עין האדם להכיר את האמת, שכל מה שהוא רודף אחריו, הכל הבל ושוא נתעה, אין בו ממש או תוכן אמיתי ומהותי. ואחר חודשים ארוכים של חשיבה וחקירה, חשבון הנפש ותפילה לה', הוא מגיע למסקנא שתפיסת החיים הנכונה הוא להתדבק בהקב"ה ולעשות את רצונו בכל רגע נתון - ולא יותר. אין עוד מלבדו ית', ואין עוד מלבד לדעת, להכיר ולחיות את זה. אין לאדם קיום אחרת. זה מהותו האמיתי של נשמתו, וזה צריך לדרבן אותו ולהחיות אותו, לנשום ולחוות את הקב"ה במוחש ממש. אבל בפועל, הכל נשאר תיאוריה. כי הגוף החומרי טרם קיבל הדברים, והוא עדיין מרגיש סיפוק נפשי רק מהישגים חומריים (ואפי' בעבודת ה', הסיפוק שלו הוא מההישג החיצוני, המעמד, וההצלחה להגשים את מה שחונך עליו או מה שהחברה שלו, או הספרים שלמד, מעריכים תובעים ממנו).
ונפשו בשאלתו: רוצה הוא להשתחרר ולצאת לחירות נפשי אמיתי, ולחיות ולהרגיש סיפוק מוחשי עד דכדוכה של נפש מהחירות הזה. אבל איך?! לפעמים הוא אפילו לא מוצא סיבה אמיתית לקום מהמיטה בבוקר, מאחר וכל מה שיעשה ויפעל וישקיע בה במהלך היום, כולם דמיונות שוא. רוצה הוא להגיע למצב של הפסקת רצונות כל דבר שחיצוני ממנו, ולחיות ולחוות את עצמו ואת הבורא במלוא העוצמה.
מאוד אבקש מכבוד הרב להאיר את עיני בשאלות הבאות:
א. האם זה באמת נכון שהצורך האנושי לסיפוק ועונג פנימי מתמיד הוא הצורך הבסיסי של האדם, ושזה השורש העמוק ביותר המדרבן אותו ומחייה אותו. כוח ה'עונג' שבנפש, ובזה מתגלה ומורגש עצמיות הנפש אל המודעות שלו? (אבל למעשה הרי יש את כח העליון ממנו, הרדל"א – אמונה. א"כ מה באמת השורש העמוק של האדם). ואיך באמת אמור להרגיש האדם במצב הישרות טרם ביקוש חשבונות הרבים? ממה הוא חי ושואב את החיות שלו להרגיש סיפוק מוחשי בגוף החומרי?
ב. מחשבון הנפש שערכתי, נראה לי שהמכנה המשותף העמוק השזור בכל ה'סיפוקים' שלי, הא עצם הדבר שהצלחתי להשיג את אותו יעד. ובלשון אחרת – עצם הדבר שהתגברתי והשתחררתי ממצב הקודם בה הייתי מוגבל ורחוק מהשגת את אותו יעד שחוץ ממני. אפי' סיפוק של הנאה גשמית (אוכל וכדו') נובע מזה שקיבלתי והשגתי מה שרציתי בשעה זו, ולא הוכרעתי ע"י גורמים ומגבלות חיצוניים. השאלה שלי, האם זה נכון שזה היסוד של הרגשת הסיפוק והעונג הנפש? או שמא זה רק סוג אחד של התגלות אותו כח פנימי של הנפש, ויש עוד כמה סוגים (כפי הו"ק כוחות הנפש)?
ג. לבי אומר לי שהסיפוק הנכון כרצון ה' והכי אמיתי, הוא להשתחרר מכל הרצונות האישיים, ולנהל את החיים באופן שאני מוכתב מאת הקב"ה מה לעשות בכל רגע נתון של היום הנוכחי. אף פעם לא להיות עסוק נפשית בתכנונים וחישובים של מה לעשות ואיך לעשות, אלא לחיות בצורה שאין לי אג'נדה אישית כלל וכלל. להיות 'עובד' עשרים וארבע/שבע, העושה מה שבעה"ב רוצה ממנו, ולא להיות כבעה"ב השקוע לגמרי בעסק שלו. לכאורה זה אמור להביא שחרור נפשי ושלווה פנימית מוחלט.
השאלה: אם זה נכון, איך ומדוע באמת זה אמור להביא סיפוק, כשהדעה הרווחת הוא שסיפוק היא תוצאה של הרגשת הישות העצמית והרחבתו כרצון האדם. האם אומנם ביטול היש והרצונות מחייה ומספק את האדם הרבה יותר בכמות ובאיכות ובעומק?
ד. מה באמת יכול כל אדם [שחושב כנ"ל] לעשות בפועל ומיד שישנה את תפיסתו לגמרי, באופן שהוא כבר ירגיש מיד איזשהו סיפוק מצורת החיים הזה [אין לך בן חורין...], עכ"פ במינון מספיק שזה ידרבן אותו להמשיך ולחיות את החיים המלאים האלו? ברור שכל דבר, ובפרט שינוי של תפיסה בעומק הנפש, הוא עבודה של שנים. אבל האם במשך כל הזמן הזה אני אסתובב מדוכא כבלון שהתפוצץ ואין לו אויר? (ככה אני מרגיש כבר כמעט חצי שנה. אני לא רוצה וגם לא יכול נפשית להתחבר לכל מיני דברים חיצוניים שמביאים סיפוק, מאחר וכבר קלטתי בע"ה שאין בו ממש. ואני לא רוצה להשתכנע שוב ליפול שבי לדמיון).
אני חוזר ומתחטא מול הרב, שיואיל נא להשיב לי על השאלות האלו, כי נפשי תלויה בהם.
תזכו למצוות, תלמיד הרב הדבק בספרים ובשיעורים שלו.
והנה קם השכל לתחייה ופקח את עין האדם להכיר את האמת, שכל מה שהוא רודף אחריו, הכל הבל ושוא נתעה, אין בו ממש או תוכן אמיתי ומהותי. ואחר חודשים ארוכים של חשיבה וחקירה, חשבון הנפש ותפילה לה', הוא מגיע למסקנא שתפיסת החיים הנכונה הוא להתדבק בהקב"ה ולעשות את רצונו בכל רגע נתון - ולא יותר. אין עוד מלבדו ית', ואין עוד מלבד לדעת, להכיר ולחיות את זה. אין לאדם קיום אחרת. זה מהותו האמיתי של נשמתו, וזה צריך לדרבן אותו ולהחיות אותו, לנשום ולחוות את הקב"ה במוחש ממש. אבל בפועל, הכל נשאר תיאוריה. כי הגוף החומרי טרם קיבל הדברים, והוא עדיין מרגיש סיפוק נפשי רק מהישגים חומריים (ואפי' בעבודת ה', הסיפוק שלו הוא מההישג החיצוני, המעמד, וההצלחה להגשים את מה שחונך עליו או מה שהחברה שלו, או הספרים שלמד, מעריכים תובעים ממנו).
ונפשו בשאלתו: רוצה הוא להשתחרר ולצאת לחירות נפשי אמיתי, ולחיות ולהרגיש סיפוק מוחשי עד דכדוכה של נפש מהחירות הזה. אבל איך?! לפעמים הוא אפילו לא מוצא סיבה אמיתית לקום מהמיטה בבוקר, מאחר וכל מה שיעשה ויפעל וישקיע בה במהלך היום, כולם דמיונות שוא. רוצה הוא להגיע למצב של הפסקת רצונות כל דבר שחיצוני ממנו, ולחיות ולחוות את עצמו ואת הבורא במלוא העוצמה.
מאוד אבקש מכבוד הרב להאיר את עיני בשאלות הבאות:
א. האם זה באמת נכון שהצורך האנושי לסיפוק ועונג פנימי מתמיד הוא הצורך הבסיסי של האדם, ושזה השורש העמוק ביותר המדרבן אותו ומחייה אותו. כוח ה'עונג' שבנפש, ובזה מתגלה ומורגש עצמיות הנפש אל המודעות שלו? (אבל למעשה הרי יש את כח העליון ממנו, הרדל"א – אמונה. א"כ מה באמת השורש העמוק של האדם). ואיך באמת אמור להרגיש האדם במצב הישרות טרם ביקוש חשבונות הרבים? ממה הוא חי ושואב את החיות שלו להרגיש סיפוק מוחשי בגוף החומרי?
ב. מחשבון הנפש שערכתי, נראה לי שהמכנה המשותף העמוק השזור בכל ה'סיפוקים' שלי, הא עצם הדבר שהצלחתי להשיג את אותו יעד. ובלשון אחרת – עצם הדבר שהתגברתי והשתחררתי ממצב הקודם בה הייתי מוגבל ורחוק מהשגת את אותו יעד שחוץ ממני. אפי' סיפוק של הנאה גשמית (אוכל וכדו') נובע מזה שקיבלתי והשגתי מה שרציתי בשעה זו, ולא הוכרעתי ע"י גורמים ומגבלות חיצוניים. השאלה שלי, האם זה נכון שזה היסוד של הרגשת הסיפוק והעונג הנפש? או שמא זה רק סוג אחד של התגלות אותו כח פנימי של הנפש, ויש עוד כמה סוגים (כפי הו"ק כוחות הנפש)?
ג. לבי אומר לי שהסיפוק הנכון כרצון ה' והכי אמיתי, הוא להשתחרר מכל הרצונות האישיים, ולנהל את החיים באופן שאני מוכתב מאת הקב"ה מה לעשות בכל רגע נתון של היום הנוכחי. אף פעם לא להיות עסוק נפשית בתכנונים וחישובים של מה לעשות ואיך לעשות, אלא לחיות בצורה שאין לי אג'נדה אישית כלל וכלל. להיות 'עובד' עשרים וארבע/שבע, העושה מה שבעה"ב רוצה ממנו, ולא להיות כבעה"ב השקוע לגמרי בעסק שלו. לכאורה זה אמור להביא שחרור נפשי ושלווה פנימית מוחלט.
השאלה: אם זה נכון, איך ומדוע באמת זה אמור להביא סיפוק, כשהדעה הרווחת הוא שסיפוק היא תוצאה של הרגשת הישות העצמית והרחבתו כרצון האדם. האם אומנם ביטול היש והרצונות מחייה ומספק את האדם הרבה יותר בכמות ובאיכות ובעומק?
ד. מה באמת יכול כל אדם [שחושב כנ"ל] לעשות בפועל ומיד שישנה את תפיסתו לגמרי, באופן שהוא כבר ירגיש מיד איזשהו סיפוק מצורת החיים הזה [אין לך בן חורין...], עכ"פ במינון מספיק שזה ידרבן אותו להמשיך ולחיות את החיים המלאים האלו? ברור שכל דבר, ובפרט שינוי של תפיסה בעומק הנפש, הוא עבודה של שנים. אבל האם במשך כל הזמן הזה אני אסתובב מדוכא כבלון שהתפוצץ ואין לו אויר? (ככה אני מרגיש כבר כמעט חצי שנה. אני לא רוצה וגם לא יכול נפשית להתחבר לכל מיני דברים חיצוניים שמביאים סיפוק, מאחר וכבר קלטתי בע"ה שאין בו ממש. ואני לא רוצה להשתכנע שוב ליפול שבי לדמיון).
אני חוזר ומתחטא מול הרב, שיואיל נא להשיב לי על השאלות האלו, כי נפשי תלויה בהם.
תזכו למצוות, תלמיד הרב הדבק בספרים ובשיעורים שלו.
תשובה:
א. האמונה – מדרגת ידיעה. העונג – מדרגת הבחירה.
הגוף החומרי – ממדרגת הבחירה. ויש להרגיעו מעט ע"י ענג גשמי, ובעיקר עונג שבת קדש.
ב. סוג אחד, תענוג מהשגה חיצונית. סוג שני, מעצם ההתגברות. סוג שלישי, תענוג בחיבור לדבר. למעלה מכך לדוגמא הינו תענוג בעצם תנועת הנפש, ועוד סוגים.
ג. מצד מדרגת האמונה הענג הוא בביטול היש. אך מצד הבחירה הענג ביש. אולם נצרך בדיקה יסודית מה היא מדרגתך, ולעלות שלב אחר שלב.
ד. לחפש את נקודת הענג הרוחני הגלוי ולהרחיבו, לחפש את נקודת האמונה הגלויה ולהרחיבה, ולהתענג בה ולו במעט.
מתוך שאלתך ניכר ב' חלקים. א. שאיפות גדולות מאוד. ב. בנין חיים ע"ג ענג, ויש לאזן את הדברים. ולאט לאט להכיר עולם שלמעלה מהענג, חיים של "לשמה", תנועה טבעית שורשית לעשות את רצון הבורא.
הגוף החומרי – ממדרגת הבחירה. ויש להרגיעו מעט ע"י ענג גשמי, ובעיקר עונג שבת קדש.
ב. סוג אחד, תענוג מהשגה חיצונית. סוג שני, מעצם ההתגברות. סוג שלישי, תענוג בחיבור לדבר. למעלה מכך לדוגמא הינו תענוג בעצם תנועת הנפש, ועוד סוגים.
ג. מצד מדרגת האמונה הענג הוא בביטול היש. אך מצד הבחירה הענג ביש. אולם נצרך בדיקה יסודית מה היא מדרגתך, ולעלות שלב אחר שלב.
ד. לחפש את נקודת הענג הרוחני הגלוי ולהרחיבו, לחפש את נקודת האמונה הגלויה ולהרחיבה, ולהתענג בה ולו במעט.
מתוך שאלתך ניכר ב' חלקים. א. שאיפות גדולות מאוד. ב. בנין חיים ע"ג ענג, ויש לאזן את הדברים. ולאט לאט להכיר עולם שלמעלה מהענג, חיים של "לשמה", תנועה טבעית שורשית לעשות את רצון הבורא.
קטגוריות
