שאלה:
שלום רב. אכתוב את זה כמו שזה, ואולי זה ישמע קצת מוזר, אבל כך זה היה. נגיד יש לי כעס על אדם או דחיה ממנו. התנסיתי בלדמיין את אותו אדם בצורה שונה כמישהו שזקוק לרחמים, ואז השתנה אצלי בבת אחת היחס אליו. אבל לא רק שהשתנה היחס אליו, אלא המציאות סביבי פתאום נתפסת שונה. הכל נראה יותר נעים וטוב ואפילו מעניין. ופתאום אני יכול לרצות אפילו לחבק אותו, והכל מרגיש פתאום חי, קשה להסביר. הכל בעזרת דמיון ומחשבה. הדבר המוזר הוא, שהגוף שלי הפיסי מראה התנגדות למחשבות האלה בתסמינים פיזיים לא נעימים, ולכן איני יכול להמשיך לחשוב כך. זה קצת מצער, כי זה נתן פתאום אפשרות להפוך את המציאות והיחס לאנשים מרע לטוב רק בעזרת שאני מדמיין אותם כמו ילדים שזקוקים לחום. ממש מצייר את זה. מדוע הגוף מגיב כך. והאם זה בסדר בכלל מה שעשיתי עם הדמיון?
תודה.
תודה.
תשובה:
שימוש עם דמיון וציור יש לו מקום בעבודת האדם, אולם כאשר נעשה בצרוף מעשה, דיבור, ומחשבה. בנין שנבנה על כח דמיון בלבד יחלוף ולא יקבע כראוי בנפש. נדגיש בברור, אין לבנות מהלך שלם על דמיון בלבד, כי הוא מעלמא דדמיון. דמיון בלבד שייך לסט"א. דמיון בצרוף למעשה דיבור ומחשבה, יש לו יד ושם בקדושה.
הגוף מתנגד לשינוי מחמת שהנפש הבהמית שבתוכו אינה חפצה בכך, ולכך מתראה אופני התנגדות זו בהתראות גופנית.
הגוף מתנגד לשינוי מחמת שהנפש הבהמית שבתוכו אינה חפצה בכך, ולכך מתראה אופני התנגדות זו בהתראות גופנית.
קטגוריות
