ספה”ק תומר דבורה [#11386]

כ"ו שבט התשפ"א

שאלה:

שלום לכבוד הרב,
אבקש לשאול מהרב הבהרות, בעניין הענווה אותה מעמיד הרב המחבר כ’מפתח לכל’:
א. כתב הרב – ‘והנה עיקר הענווה הוא… שיהיה בעיניו הבריה השפלה שבכל הנבראים ובזוי ומאוס מאד… ויחשוב היעדרו טוב מאד מן המציאות…’. רציתי לשאול:
1. כיצד יתכן שאדם יבנה מתפישה שכזו? נראה, שהיא קרובה יותר לשבור אדם מאשר לבנות אותו.
2. כיצד יתכן שאדם יראה את עצמו בכנות כבריה שפלה מכל הבריות, ובפרט שבעובד ד’ אמיתי עסקינן?
3. כיצד יתכן שיחשוב היעדרו מהמציאות טוב מאד? והרי הקב”ה מקיים אותו בעולם הזה, ואם כן טובה מציאותו?
משאלות אלו, נראה שלא הבנתי את כוונתו של המחבר, ואשמח להבהרה בנושא.
ב. מדברי הרב משמע שביטול הגאווה יוליד ענווה (‘אפשר שיתרפא מחולי הגאווה ויכנס בשערי הענווה’). האם עבודת הענווה (מסוג זה) מחייבת ביטול גאווה, והענווה תבוא ממילא?
ג. הרב כותב: ‘שיחשוב תמיד על עוונותיו וירצה בטהרה ותוכחת וייסורים… כשיבואו העלבונות עליו ישמח בהם…’. האם כוונתו דווקא לייסורים מסוג עלבונות, אותו הרב מזכיר בדבריו – או לכל ייסורים שהם, הבאים לו על ידי בנ”א אחרים? לדוג’ – האם כאשר אב לילדים קטנים כובש את כעסו כאשר מכעיסים אותו, גם בזה יסגל לעצמו את מידת הענווה?

תודה ושבת שלום!

תשובה:

א.

  1. אדם שנמצא במדרגת ביטול דקדושה, על ידי מחשבה זו, מתבטל ודבק בבוראו.
  2. כל אדם יש בו מעלה שאין בזולתו, ויש בו חסרון שאינו קיים בזולתו, ועליו להתבונן בחסרון זה.

ובעומק, בסוד ההפכים, כל אחד יכול להיות עליון ביותר, ותחתון ביותר, וזה וזה אמת. וזה סוד פורים. והדברים ארוכים ועמוקים מאוד. ונתבאר מעט בפרק הענוה בשיעורים על מסילת ישרים.

  1. הקב”ה מקיים ברצוא ושוב, בורא ומבטל, בחינת מחדש בטובו בכל יום, כי בכל תתר”פ חלקי השעה מתבטל ומתחדש. ובענוה דבק בביטול.

ב. כן.

ג. בכל ענין, אולם בפרט בביזיון.