שאלה:
שלום וברכה לכבוד הרב.
שאלתי היא בקשר לקושי לפרוש מן העבירה, לפני שנה בערך ניפצתי את הטלפון הטמא בהחלטה גמורה שלא לשוב לטלפון ובמיוחד לחטאיי, והלכתי בנסיונות לתקן את העוון המר של הנעורים, ונכנסתי לישיבה ללמוד תורה וקיבלתי על עצמי תשובה ועול תורה.
ומאז הנסיונות והכשלונות גברו ורבו, יש לי תקופות טובות, אם זה להתחזק בשמחה, להרגיש קירוב בתפילה, ואם זה לעמול בתורה הקדושה. אבל כל פרק זמן (לא ארוך) אני נופל (יותר נכון מתרסק), התאווה מתגברת בי ולא נותנת לי מנוח, אני מסיח את דעתי מהמחשבות הזרות, ואז יוצא מצב שאני דוחק ודוחק ואז זה מתפרץ לי ומחמת כך אני מוצא את עצמי לא מסוגל להתרכז בתפילה לא יכול ללמוד תורה ואני נהיה לא רגוע ומחמת כך נופל לעצבות, ונופל בחטא.
הבעיה היא שאני רוצה למלא תאוות עיניי, וכשאני נופל לתאווה אני לא מבחין מימיני ומשמאלי ונוצר מצב שכבר במשך השנה הזאת קניתי וניפצתי כמעט 20 טלפונים, קונה לצורך סיפוק תאוותי ולאחר החטא מנפץ את הטלפון בחרטה גמורה ובהבטחה וקביעת גדרים שלא אשוב.
ושוב אני חוזר ללמוד ולהתחזק ושב בתשובה ומתפלל מעומק הלב עם בכיות מעומק הנשמה. וחוזר חלילה תוך תקופת זמן שוב ושוב ושוב.
בבקשה מהרב להסביר לי מדוע ומהיכן נוצרת ונובעת הבעיה הנוראה הזאת ומה לעשות וכיצד לתקן ואיך לפרוש לגמרי אחת ולתמיד מן הדברים המטמאים האלו, אני רוצה להיות עבד ה' אמיתי !!
תשובה:
מחד נצרך בנין כללי של הנפש מאוזנת, שזה נותן יציבות, כי חלק גדול מהניסיונות נובעים מחוסר יציבות.
ומאידך לרוב תוקף התאוה נצרך אור של מסירות נפש, לא לעשות נגד רצון ה'. ולחיות לאורך היממה במחשבת מסירות נפש, "כי עליך הורגנו כל היום", כי נגד כח הטומאה הנורא השורר השתא רח"ל, שער נו"ן דנו"ן דקליפה, נצרך אור של מסירות נפש, זה לעומת זה. מסירות רצון, ומסירות של ביטול לא להיות קיים כלל, רק קיום ה'.
אור זה הוא אור אחרית הימים, והוא פנימיות ההצלה כנגד הטומאה.
קטגוריות
