מושגים של חיבור לתורה ותענוג מהתורה [#12447]

כ"ה אייר התשפ"א

שאלה:

לכבוד הרב,

האם החיבור לתורה צריך להיות דרך התענוג מהלימוד ?
כלומר, חיבור שכלי? ואולי אחרי זה רגשי ?
האם שייך חיבור לתורה ללא תענוג?
האם שייך תענוג ללא הבנה בהירה ומסודרת בסוגיה ?
האם התענוג מדברי תורה זה תענוג שכלי? אם כן – חייב להיות לימוד עם הבנה, בהירות וסדר.
כי בלי הבנה אין תענוג שכלי ?
האם בכל דבר שאדם לומד צריך להגיע לתענוג? גם בדבר שאדם לא מעוניין ללמוד, אבל לומד כהכרח (דוגמא – הלכות שבת) ?

תשובה:

עסק התורה אינו רק עסק חיצוני, אלא חיבור עצמי לתורה. חיבור זה יש בו שני חלקים. א. לשמה. ב. שלא לשמה. החיבור לשמה, “השלם”, הוא חיבור עצמי שלמעלה ממדרגת תענוג שבנפש, קוב”ה ישראל ואורייתא חד, בעצם. וזו מדרגת ההויה שבנפש, ומדרגה זו נעלמת מרוב בני האדם, ונעלה לעמליה באופן חלקי.

החיבור שלא לשמה יש בו מדרגות רבות, והמדרגה הפנימית היא לימוד לשם תענוג. ובדקות, חיבור מתוך תענוג לתורה, מתוך מדרגת נפש של תענוג. ועל זה אמרו בעומק, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. מתוך תענוג יבוא ללמעלה מן התענוג. וכמו שאמר ברוח חיים, שנצרך תמיד השלא לשמה, והיינו התענוג.

ונעתיק מעט מדברי רבותינו שהזכירו את החיבור לתורה מתוך תענוג.

כתב החת”ס (תורת משה, לשבת שובה) וז”ל, וקראת לשבת ענג, שיהיה השבת עצמו עונג, וזה שתוכל לקרוא בשבת בדברי תורה, זה יהיה לך עונג. ועיין כתב סופר (בראשית, מט, טו). ועיין מאירי (ברכות, ב, ע”א) וז”ל, שהתלמיד מענג (את השבת) בתלמוד תורה, עיי”ש. ועיין גר”א במשלי (כ, יג) וז”ל, ואכלו טוב – כלומר הטוב של תורה שהוא הלחם, וגם תתענגו בדשן נפשכם, כמ”ש כי נעים תשמרם בבטנך, אימתי דברי תורה נעים, כשהם שמורין בבטנך, ותענוג נפשם יהיה במה שאתן לכם סייעתא דשמיא, עכ”ל.

ובילקוט שמעוני (עקב) איתא, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים, יכול מפני שהם נחמדים ומתוקים נמנעתי מהם, ת”ל גם עבדך נזהר בהם, וכן הוא אומר, שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. ועיין אגלי טל בהקדמתו. ועיין אלשיך (תורת משה, דברים, כב, יג) וז”ל, ועל כן נקרא דוד המלך ע”ה (שמואל, ב, כג) עדינו העצני (מו”ק, טז, ע”ב) שהיה מתעדן על דברי תורה ומרגיש בה עג נפשי שיתענג בדשן עוה”ב, עכ”ל. ועיין דרשות מהרי”ט (נשא, דרוש ב’) וז”ל, דהוא (דוד) היה מתענג בדברי תורה, ומתוך שמחה זו היה שורה עליו רוח ה’.

ועיין פחד יצחק (שבועות, מאמר טו) וז”ל, אי אפשר לו לשכל לבוא לכלל השגה כי אם ע”י חיבור עם עניינו של המושג. חיבור זה של השכל עם עניינו של המושג נעשה הוא בכוחו של התענוג הטמון בהשגה. כוחו של השכל מבלי פעולת התענוג הוא כמו כוחה של העין מבלי פעולת האור, וכו’. בשעה שהשכל מתענג על ההשגה, הרי התענוג הוא נפשה של תנועת ההשגה, אשר בלעדו ינוח השכל כאבן דומם, וכו’, וכל תוספת תענוג בשעת ההשגה – הרי היא ממילא תוספת השגה. ולא עוד שרואים אנו כי רק ביחס לת”ת נתקנה ברכת תחנונים על “ערבות” הדברים, וכו’, כי התענוג בהשגת דברי תורה נכלל הוא בכלל אף המצוה, עכ”ל. וזהו לשון ערבות, מלשון תערובת, שעל ידי הערבות נעשה מעורב עם התורה. ובעומק, מצד מדרגת תענוג, “תערובת”, נתקן ברכה זו של והערב נא. ומצד מדרגת לשמה, מדרגת “חד”, כנ”ל, נתקן ברכת לעסוק בדברי תורה. והבן מאוד. ועיין שם עוד (מאמר ל’).

ועיין אור המאיר (בראשית) וז”ל, ויטע ה’ גן בעדן מקדם – כי שמעתי הרב המגיד זלה”ה, שביאר ענין גן עדן עליון וגן עדן תחתון. כי יש אדם שמענג עצמו עם התורה ותפלה והחידוש שמחדש איזה רמז בתורה ומענג את נפשו, וזה נקרא גן עדן עליון. ועיין מאור עינים (השמטות) וז”ל, ויטע ה’ אלקים גן בעדן מקדם – גן נקרא ג”ן סדרים דאורייתא שבתורה הנקרא שעשועים, בה גנוז ונטוע כל התענוגים שבעולם, עיי”ש. וכמו שנאמר, ואהיה עצלו שעשועים יום יום, ודו”ק שמשם שורש השעשוע והתענוג והעדן בעסק התורה. ועיין אגרא דכלה (חיי שרה, ד”ה במדרש).

ועיין צדקת הצדיק (אות רסב) וז”ל, ומזון הנפש הוא תענוג כידוע, שההנאה והעונג שהנפש מרגשת מאיזה דבר, בזה ניתווסף חיות, וכו’. רק שהתורה מינה האדם מקבל עונג עונג עצום בנפש, והיא נקראת לחם ויין ומים בכתוב, כי היא מזון הנפש, עיי”ש.

ועיקר התענוג, בגילוי טעמי תורה, כמ”ש בתורה אור (אסתר, דף צב, ע”א). וכן מבואר הדבר בהרבה מדברי רבותינו. וטעם זה הוא טעם שכלי. ויש גם תענוג במדרגת “שירה” שבתורה. וזהו תענוג לבבי, הרגשה.

כאשר מבין חלק וחלק לא, יש לברר מה מבין ומה לא, ומתוך בהירות זו יש לו ולו מעט תענוג.

ובכל דבר שלומד נצרך למצוא לו תענוג קל וקטן.