שאלה:
שלום וברכה כבוד הרב:
שאלה בקשר לארבע מקרים לא נעימים ואפילו קשים שחוויתי
כשהייתי ילד פחות מגיל 13. מקרה ראשון. כשחזרתי ממסגרת לימודים
לבית, לא תארתי בכלל שהדלת תהיה סגורה ולא יהיה אף אחד בבית
כהרגלי החיים שתמיד הייתה אמא או בני משפחה בבית. הגדיר זאת חרדת נטישה . בכיתי הרבה מאוד. בכאב שהגיע לקצה עומק הלב..
עד שבא שכן ועיסיק אותי. ואמר אל תדאג כבר יגיעו ההורים.
מקרה שני. במקום מתקני משחקים גדול.. ההורים התקדמו ברגל. ואיבדתי אותם . בכיתי עם כאב ודאגה. עד שאישה עזרה בעיניין
מקרה שלישי. בטיול בחוץ לארץ . כחודש ימים מאורגן. הרגשתי לפעמים געגועים חזקים לבני המשפחה.. וגם שם היה קושי עצום. להתמודד לבד
וחיכתי שהיום הזה כבר יגיע שיחזור הבית.. היו פעמים שהרגשתי שבור ממש.. מקרה רביעי . בגיל יוצר קטן.. שלחו אותי לקייטנה במשך שבוע.
בלא כרצוני המלא.. ושם הרגשתי נטוש.. ואיבדתי את עצמי..נפשית לא היה כיף כמעט בכלל.. בכיתי הרבה מאוד.. לא היה אדם שהצליח ..לשנות קצת מהמצב .. זה היה עינוי ברוב השבוע שם.. והתפללתי רק שהגיע הבית.. זה כאב גם עד עומק הנשמה.. .. כנראה זה מתקשר לעצם החיים היום.. אשמח לסיוע והכוונה .. שחוויות אלו יוסרו מהלב ויהפכו לטובה ..
תודה רבה ..
תשובה:
כל זמן היות האדם תלוי נפשית בזולתו, תיתכן הרגשת נטישה. ישנו פתרון "חיצוני" – לחזור ולתקן את הרגשת הקשר להורים וכד', ואזי לחוש שאף בשעת הנטישה הם היו עמך בהרגשה, ולא נטשו אותך "בהרגשתם", ועל ידי זה האדם מקבל תיקון להרגשת הנטישה המעשית, ע"י "חיזוק הקשר הרגשי".
אולם הפתרון "הפנימי", מחולק לב' חלקים. א. קשר עצמי חזק של האדם עם עצמו, ואזי נעשה פחות ופחות תלוי בקשר רגשי בזולתו. ב. קשר חזק עם הקב"ה, "כי לא יטוש עמו", ואזי האדם אף פעם לא נעזב, "לא ראיתי צדיק נעזב".
קטגוריות
