שאלה:
לכבוד הרב שליט"א!
א. מאז ומתמיד התקשיתי ביחס הנכון לחומרות הלכתיות. בשנות לימודי בישיבה, נהגתי בעיקר כפי שנהגו החברים סביבי - כפי שמקובל היה בישיבה, וגם אז - התקשיתי לנסח לעצמי מדוע אני בוחר לנהוג שלא כפי עיקר הדין... עד היום אני נבוך בזה.
לפני מספר שבועות, נתקלתי מאמר חז"ל הבא:
'דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתוב בתורתך (דברים י, יז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב (במדבר ו, כו) ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה' (ברכות, כ:).
אשמח מאד להבהרת הסוגיה על ידי הרב. מתי על יהודי לנהוג בחומרה, ומתי אפשר לו להקל, גם בהתייחס למאמר חז"ל זה.
חשוב לציין שאין באפשרותי בשלב זה 'ללמוד את הסוגיות בפנים', וכך להכריע.
ב. במשנה ברורה, סי' נג' סעיף יט (נח), כתב בשם ס' שערי אפרים '...כיון שהוא מתכוון משום כבוד התורה, שומר מצוה לא ידע דבר רע'. מתוך דברי המשנה ברורה ניכר שפוסקים אחרים לא כתבו כך, ורציתי לשאול את הרב אם אכן יש הנהגה כזו, כאשר אדם פועל משום כבוד התורה/לשם מצווה וכיוב', שמובטח לו שלא ינזק מכך.
תודה ותזכו למצוות!
תשובה:
א. כל שיש חשש איסור גמור, ומן הדין מותר להקל, ראוי לכל אדם לפרוש לפי מדרגתו במדרגת "זהירות".
כל מצוה שאפשר לקיימה יותר בהידור, ראוי לעשותה לכל אדם לפי מדרגת אהבת ה' שבו, כ"כ במסילת ישרים בפרק הזהירות ובפרק החסידות.
ב. אם באמת פועל לשם כבוד התורה, ודו"ק.
קטגוריות
