שאלה:
(המשך לשאלה 13543)
1-אם הבנתי נכון, שבעלי החומר הפחות טוב עיקר עבודתם היא בכבישת התאוות החומריות כחוש המישוש, ובשונה מבעלי החומר הטוב והנאות שעיקר עבודתם במידות. לאמור: שבעלי החומר הפחות נאות, טבע מידותיהם טוב יותר מבעלי החומר הנאות?
2-ברמב"ם במו"נ (ג ח) בהסבירו את משל החומר לא"א המבקשת להחליף צורה, האם כוונת הרמב"ם שבעלי החומר שאינו נאות מבקשים כל הזמן לברוח מעצמם ולחפש הטוב במקומות אחרים במקום למצוא זאת בעצמם - ובשונה מבעלי החומר הנאות שטוב להם עם עצמם. (ולפי"ז יובן שבבעלי החומר טבעם נוטה ל'תאוות' שעניינם בריחה מהעצמיות וחיפושה בדבר שמחוצה לו).
3- ברמב"ם שם ובפ"ט ובעוד מקומות רבים מגנה מאוד המשיכה אחר התאוות (אפי' המותרות) וממשילם לענן ומסך המעיב על השכל. לאור הדברים מי שרוצה להתחיל להתעלות ולחיות חיי התבוננות (בנ"ד בספרי הרב בס' הכרה עצמית), האם ראוי שקודם יתנתק מתאוות וישיג שליטה ועכ"פ ברמה מסויימת כדי להתחיל לתפוש את הדברים השיכליים שייכנסו בו בצורה טובה (ללא עננים ומסכים), או שאינו סותר ואולי אדרבא שמתוך ההכרה עצמית יתאפשר להתעלות בצורה בריאה. יש"כ.
תשובה:
א. לא הובן נכון. בעלי החומר הפחות נאות "פעמים" נצרכים לעבוד הן בכבישת התאוות, וכן עם המידות.
ב. כל חומר דורש צורה, ויש צורה שתואמת לאותו חומר. ובעלי החומר הנאות מבקשים צורה אחת, שהיא חלקם. כאשה שהיא החומר המבקשת צורה אחת, בעלה. אולם בעלי החומר הבלתי נאות, בכל פעם תשוקתם לצורה אחרת. ודומה לאשה שמחפשת כל פעם בעל אחר, צורה אחרת. יש להתרגל ללשון הרמב"ם, שהוא לשון שקרובה ללשון הפילוספיא.
ג. זהו שתי מהלכים ששורשם נודעים, האם להתחיל בסור מרע בעיקר, ועי"ז יתקרב לאור, לעשה טובה. או שע"י ריבוי אור יסולק יותר החושך. שיטת המוסר ע"ד כלל להתחיל בסור מרע, ושיטת החסידות להתחיל בעשה טוב.
קטגוריות
