שאלה:
שלום הרב,
למדתי הרב בשיעורים שלך ושל הרב יובל אשרוב ואחד הדברים שלמדתי הוא שתענוג נמדד ברצון, ברגע שהרצון שלך לקבל תענוג גדול כך העונג שמתקבל.
אבל ברגע שמשתמשים ברצון הזה לתענוגים גשמיים התענוג נעלם משום שאין כבר רצון.
עכשיו בתשובה שענית לי על מנת להשיג את התענוג שלא יאבד צריך רצון מאוד חזק רוחני בתוך התענוג הגשמי.
הגדרת את זה כך:
"לא רק המחשבה במוח בלבד, אלא מה הרצון האמיתי"
עכשיו נתקלתי בבעיה והיא שאני לא מבין איך להגיע למצב של חיבור לבורא עם רצון רציף.
אני כמו מנוע, נותן חשיבה של דבקות בבורא מאהבה, מתאמץ לדבקות(בעיקר במצבים של חוסר כגון בעיה שהגיעה, ברחוב, לחץ עבודה) טיפה ריכוז של אהבה לנקודת החיסרון הזאת שנוצרת ובום הרגשת הנשמה של כמו התנעה של רכב. חום בלב שממלא. אבל אחרי כבר אין לי את הרצון לאהבה משום שקיבלתי את החום הנשמתי מנקודת האהבה שבלב.
אבל אני לא רוצה שההרגשה תפסיק.
אני מעוניין תמיד להיות על הקצה הזה של חיסרון וחיבור לה'.
איך מגיעים לכך?
אשמח ממך לתשובה ארוכה יותר,עם מעט דוגמה בכדי שאוכל להבין טוב את השאלה החשובה הזו.
תשובה:
הינך מתחבר באופן של קיצוניות, הדרך הפנימית יותר, חיבור מתוך השקטה – כפי שנתבאר בהרחבה בספר "התבודדות".
קטגוריות
