קושי עם אמירת קינות [#8456]

שאלה:

יש לי קושי בכל שנה בתשעה באב עם אמירת הקינות. אני מתבונן קצת בהדברים שאני אומר והדעת שלי אינו סובל הצרות והאירועים שהיו שמה, ולדוג’ אני חוזר תמיד לחשוב על איך נשים רחמנות בישלו את ילדיהן ואיך התאכזרו כ”כ וכל הרעב והצמא שהיה שם וכל הילדים שמתו שם וכו’ וכו’ וכו’, ופשוט בלי הצרה של החורבן בהמ”ק כבר הדעת אינו סובל קריאת הדברים והתבוננות בהאירועים שמה. וכיון שאיני יכול לסובל זה איני מסוגל לקרות יותר מחמש קינות וכדו’ דכבר אני מרגיש שגעון מהמעט בהקינות שאני אמר. ואז אני יושב ואיני אומר כלום ואיני מוסגל להתבונן יותר על הקינות, ואז אני יוצא חוצה ומבטל הזמן בבית הכסא וכדו’ עד שהשחרית מסתיים, מחמת שאין לי את הכלים לאמר כל הקינות עם הלב וברפט עם השגאון והעצבות שאני מרגיש מקריאת הקינות. ובכל שנה אני אומר לעצמי, “נו, טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבה בלא כוונה, דאחד המרבה ואחד הממעיט…” אמנם אפשר שיש כאן בעיא בנפש שאני באמת צריך לתקן.  ואיני מסוגל להבין איך כל האנשים אצלי אומרים כל הקינות. בשלמא אם האדם אינו מתבונן כלל מה שהוא אומר, אז אין לו בעיא, וכל הבעיא שלו הוא רק איך לישב משעה 8 בבוקר עד 1 בצהרים ואיך להסתדר על הילדים שם לזמן הרבה. אבל אם האדם מתבונן אפי’ קצת ויש לו אפי’ קצת לב להדברים שהוא אומר, וכ”ש אם הוא אדם רגיש יותר, פשוט אי אפשר לסיים אפי’ קינה אחת או שני קינות!

האם אני כבר יוצא ידי חובת אבילות שלי בתשעה באב ע”י אמירת קינה אחת עם התבוננות ולב ודמעות, ואין אני צריך לעשות יותר מזה, או שאני צריך להשתמש בכח ה”דעת” שלי לאזן את ההרגשים שלי וכמש”כ הרב בספר דע את הרגשותיך? ואם כצד ב’, איך אני יכול לעשות את זה?

תשובה:

באופן כללי נצרך לאזן הדעת עם ההרגשים, וזו עבודה כללית של בנין השכל, כפי שנתבאר בדע את מחשבותיך, דע את דעתך, ודע את תורתך – דרכי הלימוד.

אולם לעת עתה, וכן כל אדם, נצרך לומר קינות כפי מנהג ישראל כל אחד בקהילתו. אולם, כבר נהגו רבים לומר כפי כחם הנפשי, כפי מדרגת לבבם. אולם נצרך מאוד בדיקה אמיתית, ולא ח”ו פריקת עול ועצלות.

וכל אדם יוצא חובת אבלותו לפי כח לבבו, וכפי גדרי הדין.